דורית שילה, "אחרי הספירה", הוצאת פרדס, 2020

העבודה שעל העטיפה: דורית נחמיאס, הַיְּחִידָה לְפִזּוּר הַפְגָּנוֹת, 2019, טכניקה מעורבת.

מן הביקורת:

"אחרי הספירה" ברשימת 56 הספרים הבולטים של 2020 בעיתון הארץ.

"בספרה, דורית שילה מפגינה אירוניה פלרטטנית לצד עומק ומקוריות […] יש לה כריזמה, מידה בריאה של הומור ואירוניה עצמית וגם יכולת לכתוב על התרחשויות מורכבות ולעתים אף טראומטיות ללא פאתוס וללא יומרה. סיפוריה הצנומים מרצדים בין הגעגוע לעבר, התשוקה לנוע הלאה והסכנה של היתקעות במקום. הם מתאבנים ספרותיים קטנים ומענגים, שאינם משככים את הרעב." עמרי הרצוג, מוסף ספרים, הארץ

"כשקוראים את כל הסיפורים בספר של דורית שילה מתקבל השקפה עולם מעניינת ומגובשת; יש קשר בין כל הסיפורים הללו ויש משקל לחוויה המצטברת. ספר פמיניסטי שגורם לנשים להרגיש שמקשיבים להן, שמבטא הרבה דברים שהן לא קראו בספרים אחרים […] קשב עמוק לרגישויות שבקיום האנושי: רגישות יפהפייה, עברית יפהפייה. חמישה כוכבים." נוית בראל, הדירוג, כאן תרבות 

"אוסף ענוג וצנום של רשימות וסיפורים קצרים […] ראוי לכל שבח, שילה היא אומנית של שפה."  ירון פריד, סופשבוע, מעריב

"אחד הסיפורים הבולטים מתאר קבוצת נשים אחרי שכבר עברו ניתוח לקיצור קיבה […] הסיטואציה הקיצונית מבליטה את דרכה של שילה לשמור על צורת סיפור קולית, פרטנית, ודווקא כך לגעת בכאב הפיזי, בבליל הרגשי של האשמה עצמית, תקווה לשינוי, גיחוך והשפלה… ולפעמים פשוט להצחיק."   יוני לבנה, 7 לילות, ידיעות אחרונות

"הפרעות אכילה עומדות במרכז סיפורים נוספים בקובץ הנוקב של דורית שילה […] כואב, אבל חכם ומעלה חיוכים מרירים."  מאיה לוין, לאישה 

"תחילת כל סיפור בספר הביכורים של דורית שילה, "אחרי הספירה" הוא בגיבורה נייחת כעוגת חנק ישראלית, והמשכו בקרם אלגנטי, אם גם מריר, צרפתי. אבל אצל שילה בין חיי הגירה קודמת לחיי הגירה חוזרת, שאלה גם אלה ממשיכים, תמיד יש מסלול נוסף; עוד שדה תעופה, מקום ואפשרות. כך שהכול מורכב ופשוט, כבד וקליל, עמוק ואוורירי […] ובאמת לתנועה, לריקוד, למעוף, ובראש ובראשונה הלשוני – בבחינת רגל על הקרקע, רגל לא – יש בספר האנין והיפה הזה סולו מיוחד."  לאה איני, פייסבוק

"הסיפור של דורית שילה, "כמה היא יפה", מתוך הספר החדש שלה "אחרי הספירה", עוסק בנישואים כושלים. הוא מצחיק מאוד […] יש בזה המון צער כי בעצם את רואה אילו מרחקים אינסופיים נשים מוכנות ללכת כמו חיילות נאמנות בשביל לחיות עם גבר, העיקר לא להיות לבד."   אלונה קמחי, מוסף ספרים, הארץ

"דורית שילה היא סופרת שסופרת. לא רק את הימים שבאים אחרי הספירה ונותנים את שמם לכותרת, אלא כל דבר שאפשר לחשב, למדוד, לחבר, להחסיר, לחלק ולהשוות […] בדיוק בגלל שהספרות של שילה חילונית, ואין בה ניסים או בתולות שנכנסות להריון, הגאולה מתרחשת מחוץ לכל ההרמוניה הגברית הזו. באלגברה אחרת של מילים." שלומציון קינן, מאזניים

"מה שמרתק כל כך בספר הוא ששיבוש ההיררכיות וההשלכות שלו בַּעולם הסיפורי אינם רק טראגיים, שכן שילה שואבת ממנו חירות קומית כמעט אנארכית לפעמים […] מהחוּמרה ומהרצינות שבהן מתוארת סצנת הילדוּת, לַסצנות האחרות שגם הן מתחככות בממשי הגופני, אבל בדרך אחרת לגמרי, באמצעות שפה המבקשת לגמד ולגחך כל שגב, כל פאתוס של כאב, כל סבל דרמתי, ולערער על כל תפישה או ציפייה נוהגת של סדרי גודל נורמטיביים." מיכל בן-נפתלי, אודות

לרכישת הספר באתר הוצאת פרדס

לרכישת הספר באתר חנות הספרים מגדלור

לרכישת הספר באתר חנות הספרים סיפור פשוט

לרכישת ספר דיגיטאלי באתר עברית

ביקורת של מאיה לוין על "אחרי הספירה", לאישה, 27.04.2020

​

שקט, יורים

אני גרה בתוך קלישאה, בחיי. בבניין שבו אני גרה השכנים האתיופים עניים, כל הילדים הקטנים שלהם מחכים בשבע בבוקר להסעות של האינטגרציה, הילדים הגדולים יותר הולכים לפנימיות ואחר-כך למג"ב. הרוסים המבוגרים שותים הרבה וצועקים על נשותיהם; הזוג הצעיר עושה תואר שני, הביא ילדה אחת וגר עם הסבתא. הערבי סוחר סמים ופעם בחודש המשטרה פושטת על הבניין, מרימה את כל המרצפות השבורות שבכניסה, מחטטת בחלונות השבורים שבחדר המדרגות והופכת את כל האבנים שבחצר. הוותיקות בבניין הן נשים קשות יום, מזרחיות, שזרקו אותן לגור בצ'יקונים שבדרום-דרום-דרום העיר ולאנחות. גרושות, אלמנות, או מטופלות בבעל חולה, כל יום הן שוברות את הגב בנקיונות למרות הוורידים הנפוחים, הצוואר הכפוף, והעייפות שבעיניים. ואנחנו שניים בשנות הארבעים, גבר ואשה לבנים, בלי ילדים, דוקטורים למשהו. כותבים דעות, מאמרים או מסות, עולים בשקט בשקט לקומה השניה, נזהרים לא לדרוך על הקפה ששפכו על המדרגות, לגעת בפיתה המרוחה על המעקה, בגלגל השערות שניתק ממסרק והושלך לחלל הקומה. גם את הזבל שבחצר אנחנו עוקפים, את בדלי הסיגריות, את המוחטות, את קליפות הגרעינים ואת התחבושות ההיגניות המלאות בדם שמישהי זורקת מאחד החלונות בצד הצפוני של הבניין.

חלון ליפו

לפני ראש השנה היו פה יריות, גם לפני חודש, רוקנו שתי מחסניות של נשק אוטומטי ממש על החלון הגדול של המטבח שלנו וכיסחו את הענפים של עץ הדקל שבחצר שגם ככה היו אכולים בתולעים. אז עכשיו אני מחפשת לנו דירה חדשה ואני מלאה ברגשות אשמה. איך הצלחתי בשנתיים וחצי להיקשר ככה לנשים שבבניין? למיכל שאני לא יודעת איך להגדיר את ההשתייכות הדתית שלה ושל בעלה עדין הנפש, דתיים לאומיים? חרדים של ש"ס? חברות קרובות הפכנו, האשה הצעירה טובת הלב הזאת, שלה ארבעה ילדים וכיסוי הראש, ואני שמתיישבת אצלה על הספה עם מכנסיים קצרים וגופייה. ירדנה שממלאת את הקומה שלנו בצעקות ובקללות אבל גם שמצחיקה אותי נורא. התחבקנו אחרי הירי השני כשרעדנו מפחד, ישבנו לדבר קצת ולנסות להירגע. שנה שלמה רדפה אחרי ירדנה כדי שאתקין מזוזה ולא הסכמתי. "מזל רע זה יביא לך, זה מסוכן", אמרה כשהיא מתבוננת בצלקת על המשקוף שהשאירה המזוזה של הדייר הקודם. בסוף, קיבלתי מחבר מזוזה יפה, הוא קנה לי בבית התפוצות, וטמנתי בתוכה סיפור קצר של אלכס אפשטיין כתוב בכתב ידו. עדיין לא תליתי, ירדנה כבר התייאשה. ויש את לאה מקומה רביעית, אשה יפה בת גילי שגרה עם בתה והנכד, עולה במדרגות ויורדת, עולה ויורדת, וכל משא העולם על גבה. וגם עדינה חולת הלב שמעשנת כמו קטר. ביום כיפור בעלה ברח מבית החולים וחזר הביתה ברגל חצי ערום. הצעתי להסיע אותו בחזרה לבית החולים כי פיקוח נפש וכולי. הוא נכנס למכונית שלי עם שקית של בורקס מאפה בית ובכה כל הדרך "בגללי את נוסעת ביום כיפור, בגללי".

בעצב הודעתי להן שאני עוזבת ושאילו הייתי בעלת דירה כמוהן הייתי עוזרת להן להילחם על הבית ולא נוטשת את הספינה. אני מקווה בשבילן שכל קבלני התמ"א והפינוי בינוי שמסתערים עליהן חדשות לבקרים באמת יעמידו להן כאן בניין חדש לתפארת. מגיע להן, נשים יפות, נשים שהן עולם ומלואו. אני אוהבת אותן. אתגעגע.

חמש

יום הולדת חמש מגיע עוד יומיים. חמש שנים שחזרתי לפה. אם חושבים על חמש-עשרה השנים שחייתי בפריס, אז הנה הורידו לי שליש על התנהגות טובה. והו הו הו איך שהייתי טובה: מילה רעה לא אמרתי, כל קיטור סייגתי, אף חשבונית לא העלמתי. אני נצמדת לזיכרון המעומעם שרציתי לחזור לכאן ומעבירה איתו את רוב היום, את רוב כל הימים. בוקר בוקר, יד ביד, אנחנו קמים, מתקלחים, מכינים קפה ויוצאים לעבודה. "אין בי חרטה" כתבתי לפני ארבע שנים בפוסט האהוב עלי, פוסט שעוד ניכרות בו שאריות השייכות. שייכות שאני כבר לא מזהה, שייכות שלא הוחלפה באחרת. זכרונות, לעומת זאת, כבר יש לי חדשים והם תופסים את השורות הראשונות של האולם בלי לתת דין וחשבון , ומסתירים לזכרונות הישנים את המסך.

חמש שנים שבהן הכרתי אתכם, אנשים עלומים עם חיים מקבילים לעולם ששם, ושמתנהל לגמרי אחרת ועוד בצרפתית. לא הוזמנתי לחתונות שלכם, לא ראיתי את ילדיכם גדלים, לא קראתי את הספרים שכתבתם וגם לא את השירים. קיבלתי אתכם לתוך חיי ככה מוכנים, מוצרים מוגמרים. כמו משלוח ממסעדה יוקרתית של מנה נהדרת, אבל שאין לך מושג ממה היא עשויה ומי הכין אותה. ונדמה לי שרק לכם חיכיתי, מגלה אתכם אחד אחד כמו פרקים ברומן בהמשכים של דיומא, צופה בכם יוצרים את חיי מחדש ומכסים בעדינות, אך בנחישות, את הבור בן החמש-עשרה, ואת דפי האמצע של ה-feuilleton littéraire שהשארתי שם.

רומן בהמשכים של דיומא

בלילות שבהם אני לא ישנה אני חושבת על הדירה עם רצפת העץ החורקת והאח בכל חדר שהמרתי בדירה עם שפריץ על הקירות, בבניין חרב, בשכונה קשת יום. על הכלב עם השיק שבא אתי משם ובינתיים הזדקן והתעוור, אבל את החתול החצוף שאספנו מהזבל ושלא בא לו טוב, הוא רואה בלי למצמץ. על ההדר והתהילה של עיר שככל שהיא יפה כך היא יודעת גם להכאיב. על הבדידות שבהגירה, על הבדידות שבחזרה, ועל הבדידות שברווח שבין השתיים. בלילות שבהם אני לא ישנה אני מתגעגת לעץ שבחצר, לשמיים שבחלון, למים שזורמים מתחת לגשר. אבל בעיקר אני מתגעגת לימים שבהם לא התגעגעתי לשום דבר. שהכל היה הווה אחד ארוך ומתמשך, שהייתי אשה בלי עבר ובלי מטען עודף. בלילות שבהם אני כן ישנה, אני מחבקת את האהוב שלצידי, מברכת את אלה שחיכו לי שאשוב, מגביהה את הכריות לכדי מגדל, מניחה את ראשי ונחה.

חמש שנים. ויש אהבה, ואין נחמה, ומה שהיה הוא שיהיה, ומה שנעשה הוא שיעשה, ובסך-הכל לא חסר פה שמש.

דורית

 

יום השנה הראשון

יום השנה השני

יום השנה הרביעי

 

המשאיות של אברמוביץ' – מחזה קצר מתוך הו! 11

 

רמזורים

קיץ רביעי מאז שהחלפתי את צרפת בישראל, שעזבתי את פריס לטובת יפו, את החורף לחובת הקיץ. ארבעה קיצים, שישה מקומות עבודה (בלי לספור חלטורות), כמה סיפורים קצרים ותרגומים, שלוש דירות, כך וכך רומנים חסרי חשיבות (בלי לספור חלטורות), עשרה קילו נוספים, אפס ילדים ואהבה אחת גדולה. שנמשכת.

קיץ רביעי שמסמן את חזרתי לחיק האומה הצרפתית בג'וב חדש וחביב שעוסק במילים, ושבו כל בוקר אני בודקת עד כמה אני יכולה למתוח אותן, להעביר אותן משפה לשפה, בלי לשנות להן יותר מדי את המשמעות. מה אומר? עבודה ממש אירופה עם משכורת הוגנת שמשולמת בזמן ולא שוטף פלוס נצח.

Place d'Italie

ככל שחולף הזמן פריס מתכווצת לכדי נקודות מרוכזות תמציתיות של חיים, ממש כמו שקיקי תמצית עשבים שנשכחים בכוסות תה, והחור של חמש-עשרה שנותי שם הופך לגוש מוצק של חוסר סבלנות. ככל שעוברים הימים, כך בציר הזמן של הפייסבוק שלי כולם מגלים לכולם פנינות פריזאיות שאין כמותן: פטיסרי שרוקחת את המקרון המושלם בטעמי גן-עדן, ביסטרו שמגיש את הסטייק הצרוב הנפלא בעולם על מצע של עלים נדירים, סיור לילי מתחת לחלונה של מרקיזה כלשהי שהיתה פילגשו של איזה רוזן ושעבורה גילף את ידיות דלת הבניין בצורת כרובים, או שקפץ מהחלון שבקומה השנייה ישר על הבלטה השבורה הזאת כאן על המדרכה שסביבה אנחנו עומדים. אח איזו אהבה עזה, הידד לשפע, תחי ההערצה. וכעס על עצמי עולה וגואה בתוכי שאין אני יכולה לקחת חלק בחגיגה. ולא מפני שהמקרון המושלם שאני מכירה הוא מהעונה שעברה שעברה שעברה, וגם לא משום שהפסקתי לאכול בשר, או כי המרקיזה היתה בסך-הכל אשה אומללה. אני לא יכולה להיות חלק מהשמחה כי בלילה בלילה, בצאת הכוכבים, אני שוכבת במיטה ונזכרת ברמזורים.

אתמול, למשל, הצטנפתי בזרועות המזגן של חדר השינה שלי, כיוונתי את האייפון שיעיר אותי בשעת בוקר מוקדמת כדי ללכת לעבודה, ומן האוב העלתי את דמותי שלי מחכה לאור האדום שיתחלף לירוק ברמזור להולכי רגל בפלאס ד'איטלי. התחלתי לחשב כמה פעמים עמדתי ככה, מול מעבר החצייה וניסיתי לחצות את האוונו ד'איטלי כדי לתפוס את האוטובוס הביתה. כמה פעמים עמדתי שם ברמזור הארוך הזה ונרטבתי מהגשם השוטף כי מעולם לא לקחתי אתי מטרייה. ואולי חיכיתי שם יותר פעמים בחום המהביל הרווי בזיהום אוויר? וכמה פעמים ניסיתי בכלל לחצות את הצומת לכיוון השני, למשל כשירדתי מהאוטובוס כדי ללכת ל"פנאק" או למסעדה הלאוסית הסמוכה? והאם תמיד היו נעוצות באוזני אוזניות? ואולי דווקא קראתי ספר? ומתי הגיע הרגע שבו זנחתי את המוזיקה או את הקריאה ברמזור לטובת הסמס?

אין שום דבר סקסי ברמזורים. אין שום דבר מסעיר בזכרונות שלי. וגם אחרי פשפושים רבים אני לא מצליחה למצוא שום מקרון או מרקיזה להלל בפייסבוק. אני כן מתגעגעת לחברַי אהובַי שעדיין חיים שם, מתגעגעת לעצמי נשענת על העמוד, מתבוננת בזה שממול, מחכה שהאדום יהפוך לירוק ושאחצה כבר, שאחצה כבר, כדי שאוכל להגיע.

יום השנה הרביעי.

דורית

(מוקדש לשרוני ולאלסידיו)

פריס "מאוחדת"

בביקור האחרון שלי בפריס הייתי עייפה ובעיקר כאבו לי הברכיים. בביקור שלפניו חטפתי דלקת ריאות שלא עזבה אותי חודשיים. בביקור שלפני כן נמלאתי עצב ודמעות שהדליקו את הסינוסיטיס הרדום במערות האף. החודש, לפי שלוש שנים, עזבתי את פריס, ארזתי את עצמי על כל שלוחותי וחזרתי לגור בארץ, ואני שואלת את עצמי: האם כל מה שנותר מהעיר הזאת שלי זה ערימה של תחלואים ומחושים? ואיך יכול להיות שמעיר-מבצר היא הפכה בזמן כה קצר לסניף של קופת חולים.

בעיקרון אין לי שום בעיה לבלוע את כל התרופות הצרפתיות האלה כי בכל מקרה הן אף פעם לא עובדות.

בביקור לפני האחרון, זה של הדלקת ריאות, נאלצתי בלית ברירה לבקר את ד"ר הווֶי רופא המשפחה השכונתי. חייזר משונה שכבר שלוש שנים נאבק במחשב המקינטוש החדש שקנה לעצמו ועדיין לא הוריד את מעטפת הפלסטיק מהמקלדת. כן כן, בצרפת להרבה מהרופאים אין עדיין מחשבים וכן כן, הרופא שלי הוא פחות או יותר רופא המשפחה הלא יהודי היחיד בפריס. כשעברתי לגור בשכונה החדשה ברובע השלוש-עשרה, דווקא רציתי לבחור ברופא היהודי שמעבר לפינה ולקשקש אתו על המשפחה שלו שבאשדוד או שבנתניה, אבל הקוד של דלת הכניסה לבניין לא פעל. אז עברתי את הכביש ונכנסתי לחדר ההמתנה של החייזר עם הכרטיסיות. גם לפתוח דלתות זה עסק לא פשוט בפריס. לרוב הבניינים הישנים, בני מאה שנה ויותר, יש דלת עץ כבדה שחסומה בקוד. אצל הרופא שלי יש דלת נוספת בפנים עם אינטרקום שלא תמיד עובד. כשהזמזם סוף סוף פועל צריך להיכנס למעלית מיניאטורית לאדם אחד שקירותיה מצופים בשטיח מסריח בצבע בורדו. עולים לקומה שלוש וחצי ויורדים חצי קומה ברגל. מצלצלים בפעמון הדירה ואז אחרי חמש דקות הרופא, או אחיו התאום רופא השיניים, פותחים את הדלת ומובילים אותך לחדר ההמתנה המשותף שבו כמה כסאות ומגזינים נצחיים של רכילות מקומית.

אני מאוד אוהבת רכילות מקומית כשאני בצרפת, אולי מפני שלא אכפת לי ממנה בכלל. מאז שחזרתי לארץ הפסקתי לקבל מידע על גיבורי הריאליטי, נישואי הזמרים, לידות השחקנים, ופתאום רציתי להישאר אצל הדוקטור עוד כמה שעות כדי להתעדכן. ברכילות ישראלית אני לא מתעניינת, היא גורמת לי לסבל רב מדי וכשאין טלוויזיה בבית לא מקבלים אותה בלי שרוצים ישר בפנים. גם את הרופאים בפריס אני אוהבת. על כל צינון הם נותנים אנטיביוטיקה, צל של עצב מטופל בפרוזאק, וכאב ראש קל נגמר בדרך-כלל בכימותרפיה. בעיקרון אין לי שום בעיה לבלוע את כל התרופות הצרפתיות האלה כי בכל מקרה הן אף פעם לא עובדות. אנחנו, חבורת הישראלים בפריס, הקמנו רשת מסועפת של סחר ב"אקמול" שעבדה מצוין ושלא היתה מביישת אף סוחר סמים קולומביאני. גם שמפו ומרכך שיער בבקבוקי ענק של ליטר הברחנו מהארץ בלית ברירה משום שהצרפתים פשוט לא שמעו על תלתלים.

 

-בונז'ור דוקטור, אתה זוכר אותי?

-כן כן, ואני רואה את התיק הרפואי שלך על מסך המחשב.

-אה, יופי, כל הכבוד.

-את מגיעה אלי מ-2011.

-לא, אני מגיעה אליך מ-,2004 אבל אז לא היה לך מחשב.

-נכון, אז מה היה לך מאז 2004? אני רואה שלא רזית.

-מה, גם אתה?

-אבל גם לא השמנת.

-אה.

-זה חשוב מה היה ב-2004? אני כבר לא גרה כאן. אני גרה בישראל. הגעתי אתמול לפריס והיום אני לא מצליחה לנשום.

-נכון אני שומע, ברונכיט חריפה.

-אנטיביוטיקה?

-כמובן. והרבה. עשרה ימים לפחות.

 

אחרי עשרה ימי אנטיביוטיקה, קבע הרופא השכונתי שלי ביפו שכבר לא מדובר בברונכיט ואנחנו מתמודדים עם דלקת ריאות. הוא החליף את האנטיביוטיקה הצרפתית בתרופה מתוצרת הארץ. כשאני חושבת על זה, גם הרופא היפואי קצת חייזר, אבל יש לו שני מחשבים ובחדר ההמתנה שלו כולם מדברים בטלפון הנייד או צופים בטלוויזיה. שאלתי אותו אם יכול להיות שבעקבות החזרה לארץ הגוף שלי איבד את המערכת החיסונית הצרפתית שלו, וכשאני שם אני הרבה יותר חשופה לפגעים. שאלתי אותו גם אם זה הגיוני שלמערכת חיסונית של אשה בת ארבעים פלוס יהיה מתג on/off שעושה כל אשר עולה על רוחו כשהוא חוצה יבשות.

הרופא נשען לאחור בכיסאו, התבונן בי מבעד לעדשות משקפיו, ואמר : "אחרי שתגמרי עם האנטיביוטיקה, תחזרי אלי וארשום לך פרוזאק".

+שלוש שנים

דורית

פוסט לכבוד שנת החזרה הראשונה

פוסט לכבוד שנת החזרה השנייה

 

 

 

יום השנה השני

ביום השנה השני לעזיבתי את פריס רציתי לצאת להסתובב בתל אביב ולקנות וילונות לחדר השינה שלי. יותר מדי אור יש שם. בחדר שינה צריך שיהיה מספיק אור כדי למצוא את האייפון, את השלט של המזגן ואת המבט בעיניו של האיש הישן לצידי, שהולך ומצטמצם לפני שהוא נרדם. רציתי גם לקנות ברזנט כחול שיכסה את מכונת הכביסה שלי שנצרבת בשמש במרפסת, מדפים לספרים החדשים בעברית שאגרתי בשנתיים האחרונות, וצבע מיוחד, נוגד-חלודה, לרגליים של שולחן הכתיבה מפורמייקה שנתן לי איציק, השכן הכי שווה ביפו.

הצלחתי להעלות בעיני רוחי רק את הדרך לסופרמרקט

ביום השנה השני לעזיבתי את פריס רציתי לצאת החוצה ולהרגיש כמו כולם, אבל רחוב הרצל היה מלא בזוגות מהפרוורים ובנשים בהיריון, כאילו חילקו כרטיסי כניסה בקצה הרחוב ואנשים כמוני, שגרים בבתים ישנים ביפו ויש להם רצועה של כלב בקצה היד, צריכים להסתנן דרך הסמטאות כדי למצוא מתלה למגבות לחדר האמבטיה.

ביום השנה השני לחזרתי לישראל היה חם. כל כך חם, שנשרפו לי כל הנמשים ולא התגעגעתי לגשם. חזרתי הביתה בידיים ריקות, חיש מיד מקלחת זריזה, ואחריה טפטפתי מים על כל הרצפות. התהלכתי בדירתי יחפה ובשיער רטוב וחיכיתי שהכל יתייבש. חיכיתי גם שמשהו יקרה, שהטלפון יצלצל, שהדוור ידפוק בדלת, שהשכנה תביא לי כוס סוכר, וחשבתי לעצמי שזה מוזר שאני חושבת על דברים כל כך סטנדרטיים ולא על סצנות דרמטיות סוחטות דמעות כיאה למלודרמה תורכית מהלכת שכמוני.

ביום השנה השני למגורַי בלבנט התיישבתי על הספה בסלון ולרגע אזרתי אומץ. הדלקתי סיגריה, נפנפתי בתלתלַי ספוגי הלחות, והעזתי לדמיין איך נראה בוקר שם. ומבין כל הגשרים, בתי הקפה, המוזיאונים, הפסאז'ים והארמונות, הצלחתי להעלות בעיני רוחי רק את הדרך לסופרמרקט, את המסלול הקצר בין חנות הגבינות לירקן, את מספר העצים שהכלב שלי היה מטיל עליהם את מימיו כשהלכנו לבנק, ואת מספר הדקות הנדרשות כדי לשלוף מטבעות מהארנק בדרך למוכר הטבק. חמש עשרה שנים בבירה האירופית הגדולה והמפוארת ואני כלואה ברדיוס של עשרים צעדים. נתתי חיים שלמים בעבור חיים חדשים, ולא ביקשתי דבר בתמורה. אפילו לא זיכרונות. רק כמה אביזרים הולמים לאמבטיה ולחדר השינה. והרי גם שם כולם נוסעים בסוף ל"איקאה".

בבוקר יום השנה השני לעקירתי שכבתי במיטתי שטופת השמש, והאיש שישֵן לצידי נתן לי נשיקת בוקר טוב. ולא היה לי משנה אם בחוץ מדברים צרפתית או עברית או ערבית, ולא היה לי משנה אם אקנה וילון, ולא חיפשתי להשתייך, ולא רציתי לדמוע, ולא ביקשתי לצהול. קמתי, התלבשתי, קשרתי את הכלב ויצאתי לרחובות. אחרי עשרה צעדים הצמדתי לאפי את משקפי השמש, כי אחרי הכל אפשר להסתנוור די בקלות משפע האור הזה.

דורית

בוקר בפריס: ז'ק דוטרון בשירו "פריס מתעוררת" Paris s'éveille.

יום העזיבה את פריס

יום ההגעה לישראל

יום השנה הראשון

הסיפור הקצר מאריך ימים

מתוך עיתון 77, גיליון מאי-יוני 2014

שנים רעות עוברות על שוק הספרות הישראלי ובעקבותיהן נקלע גם עולם הספרות לשנים שחורות מאוד. ההפרדה בין שני העולמות האלה אמורה להיות ברורה, אך בישראל ההבדלים הולכים ומיטשטשים. טשטוש הגבולות התחיל – כמו בכל תחום אחר שנכנע לפגעי הקפיטליזם – בכך שהציבו בראש רשתות הספרים הגדולות אנשי שיווק שהגיעו מעולמות רחוקים מאוד לכל מה שהוא ספרות ותרבות. תוך שנים ספורות השליטו המאכערים האלה את מבצעי "ספרים על המשקל, 7 במאה, 4 במאה", שהביאו בסופו של דבר לא רק לקריסתו של סופרמרקט-הספרים הגדול הזה שהקימו (ראה סטימצקי), אלא גם לעיצוב מחדש של האופי האמנותי-תוכני של הספרות העברית. הראשונה להיפגע היתה השירה. ספרי השירה הודרו ממדפי חנויות הספרים עד שכמעט אף לא ספר שירה אחד מוצג כראוי בחנויות האלה, ובכלל ספרי שירה כמעט אינם נמצאים שם כלל, מהסיבה הפשוטה שהם לא רבי-מכר. היעדרות הפיזית של ספרי השירה הובילה להתפתחות ההנחה ש"אף אחד לא קורא שירה יותר".

תהליך דומה חל גם על הז'אנר של הסיפור הקצר. הסברה הרווחת שהפיצו אותם סוכנים בורים היא שבישראל לא רק שלא אוהבים לקרוא סיפורים קצרים אלא גם שזאת סוגה ספרותית נחותה, בעצם רק תחנת מעבר, מעין שדה אימונים, עד שיהיה הסופר בשל לשלב האמיתי והנכון של היצירה הספרותית: כתיבת רומן.

הוצאות הספרים בישראל אכן ממעטות להוציא קובצי סיפורים קצרים, בין אם מדובר באנתולוגיות של מספר כותבים ובין אם מדובר בקובץ סיפורים של כותב אחד. כשהוצאה אמיצה דיה לתמוך ביוצר מסוים שבחר בז'אנר הסיפור הקצר – (בדרך כלל רק הוצאות קטנות יחסית, בעלות אג'נדה ספרותית ולא רק מסחרית) – יספידו כולם את הספר, ובכולם אני מתכוונת גם לאנשי המכירות וגם לאנשי ה"ספרות החדשה" הזאת שנוצרה, ויחד יחכו ל"יצירתו האמיתית הבאה" של הכישרון החדש, לרומן המיוחל שיפציע, שהרי סיפור קצר זה רק בוסר.

זאת כמובן תפיסה מעוותת שמעידה על חוסר הבנה בספרות. פגעי שוק הם לא סיבה לחסל ז'אנר ספרותי חשוב כל כך ולשוות לו קווי אופי שגויים. קורא אמיתי מכיר ומעריך את אמנות הסיפור הקצר, את המאפיינים המיוחדים שלו, ולא ירוץ להספיד ולקבור ז'אנר אהוב כל כך בעולם כולו. האם יעז מישהו להספיד את "סיפורי אלף לילה ולילה", את "דקמרון", את ההצלחה של אליס מונרו ובשביס זינגר? ואצלנו, את אהבת הקהל לאפרים קישון, אתגר קרת או אלכס אפשטיין? נכון, אולי קל יותר לכתוב סיפור קצר, בייחוד היום, כשכבר לא חייבים למצוא לו פואנטה. ונכון שביחס הפוך לקלות המסוימת של הכתיבה, קשה מאוד למצוא סיפורים קצרים טובים. אבל לא כך הדבר גם לגבי רומנים רבים?

יהיו מי שיגידו – אולי כל זה נכון אבל אי-אפשר ללכת אחורנית: חוק הספרים עבר, אבל היחס השלילי לסיפור הקצר כבר התקבע ומצבו מעתה רק ילך ויתדרדר. אני לא מאמינה שכך הדבר. מספיק לבדוק את תיבות האימייל של כתבי העת הפועלים היום בישראל, המלאות עד להתפקע. הן מלאות בסיפורים קצרים שנכתבים לא רק בידי סופרים מתחילים שמחפשים את דרכם, אלא גם בסיפורים פרי עטם של סופרים ותיקים, שנהנים לכתוב סיפורים קצרים ולהתמודד עם האתגר הסגנוני שהם מעמידים. לא ייתכן שהשפע הזה שמציעים הכותבים לא יצביע על ביקוש מצד הקוראים. אלמלא הוצאות הספרים "המודפסות" היו מטרפדות את פרסומם של קובצי סיפורים קצרים, אני משוכנעת שקהל הקוראים והקונים של ספרים-מודפסים-על-נייר היה רב יותר. ולא צריך ללכת רחוק כדי להוכיח את טענתי זאת. מספיק לגשת לערוץ התקשורת הרחב ביותר של העולם שבו אנחנו חיים, קרי האינטרנט, ולראות את האינטראקציה המופלאה שקיימת בין כותבי הסיפור הקצר לבין קהל הקוראים הנאמן.

המרחב הווירטואלי, ולא רשימות רבי המכר המפוקפקות של רשתות השיווק, הוא המדד הנכון לבחינת נטיות לבם של הקוראים בימינו. ישנם ברשת דפי פייסבוק אתרים אישיים וכתבי עת מקוונים, שנותנים מקום וכבוד לשירה ולסיפור הקצר, ואין ספק שקהל הקוראים תר אחריהם, מתחבר אליהם, לעתים משלם עבורם, ובעיקר קורא.

באופן לא מפתיע, הסיפור הקצר מצא לו בית בחיקן החם של הוצאות הספרים הדיגיטליות. ההוצאות האלה הן שמאפשרות חופש ספרותי אמיתי, פלורליזם ושיח תרבותי. את ההוצאות האלה מנהלים אנשים צעירים, והן אינן כפופות לניצול הציני של הרשתות הגדולות שחונקות את ההוצאות ואת הסופרים גם יחד ומעוותות את הרגלי הקריאה.

מבחינה כלכלית יש הקלה גדולה משום החיסכון שבקניית נייר, הוצאות הדפוס, ההפצה ותשלומים לאנשי ביניים, כך שאפשר להתפנות להקשיב באמת לרחשי לבו של קהל הקוראים ולתת במה לכותבים מוכשרים. לדוגמה ההוצאות "אינדיבוק" ו"בוקסילה" החלו להוציא קובצי סיפורים, חלקם של סופר אחד וחלקם אסופות של כמה כותבים בנושא מסוים, וזאת תחת שרביט המנצחים של עורכים מן השורה הראשונה. אני לא רואה בבית הזה שמעניקה הספרות הדיגיטלית לסיפור הקצר בית מחסה אם כי בית הבראה ומקווה שיותר ויותר נראה בישראל אנשים מצוידים בטבלט או בקינדל קוראים ספרים איכותיים, מקוריים וקלאסיקות נשכחות. הרי לספר טוב צריך שיהיו חיי נצח, ועל המדפים של החנויות הדיגיטליות מקומה של האיכות מובטח.

 

צפון שכם

לערוך קניות ביפו זו חוויה בפני עצמה. זה לא כמו לקפוץ ל"מגה" או אפילו בקטנה ל"טיב טעם" ולמלא את העגלה. זה מזכיר לי יותר את חווית הקניות הפריזאית שכל מוצר קונים בחנות  מיוחדת רק לו: גבינות בפרומז'רי (שאהבתי לכנות "גבינֵרי"), דגים אצל מוכר הדגים, הפּוּאסונרי, (שזכה גם הוא לעיברוּת "דגֵרי") ושהיה שופך כל שעה מים על המדרכה על מנת לנסות להסוות את הריח, ואת הבשר אצל שלושת האחים הקצבים בעלי העיניים הקטנות והאף השטוח שנראו כאילו יצאו מסרט האנימציה "שלושה חזרזירים קטנים". לכל דבר הבית שלו. גם ביפו זה כך: חומוס אצל אבו-חסן, בורקס אצל ליאון, פיצוחים אצל מאיר, פלאפל אצל חג' כחיל (המכונה אצלי חג'קעס), שניצלים אצל זלמן, ומתוקים בממלכת החטאים הנצרתית שנפתחה לא מזמן בשדרות ירושלים. כל כך קרובה לבית שלי, שאני אפילו לא יכולה לומר שאני מתעצלת לצאת מהבית, ופשוט, כדברי השיר, מפליגה אל החנות בתוך הכפכפים.

שכם, שם זה קורה ושם זה הכי טעים.

-"בואי בואי יא חבּיבּתי", אמר לי הירקן, "מה תרצי? זיתים?

-"כן נראים נחמדים הזיתים האלה עם חתיכות הלימון".

-"אה, זה משהו מיוחד זה, זה בן-דוד שלי מביא משכם".

-"וואלה? עכשיו הייתי אצל עַלי במכולת וקניתי פרורי לחם, הוא אמר לי שאח שלו מביא אותם מִשכם".

וואו, שכם. שם העיר הקרובה-רחוקה הזאת הזכיר לי את ימי ילדותי כש"הגדולים" היו נוסעים לחו"ל ואהבו לנפנף במתנות שהביאו מ"שם" ולומר: "זה מלונדון", "אה, זה מרומא, אין כאלה בארץ", "בפעם הבאה שאני נוסעת לניו-יורק אני מביאה עוד אחד". עשור אחר-כך רובנו התחלנו לנסוע לחו"ל לבד, ולאחר שני עשורים, לונדון, רומא וניו-יורק, על המותגים שלהן, החליטו לבוא לבקר בארץ בעצמן ואפילו להשתקע. הנגישות של המקומות הרחוקים עמעמה את הקסם מהמוצרים שמביאים מ"שם", והתחנה הסופית של דרך המשי האקזוטית הפכה להיות דיזנגוף סנטר. ולפתע, ולפתע הביאו לנו שכנינו היפואים את שכם. אח נאבּלוּס השומרונית על טעמה המתוק שהושרה בתבלינים אסורים, על תבשיליה המבעבעים בלהט מאחורי המחסומים, ועל חייה השוקקים ברדיוס המתאפשר בין הניידות של מג"ב. שכם. שם זה קורה ושם זה הכי טעים.

לפני חג הפסח טיילתי בשדרה עם חברי הפילוסוף שאוהב פחמימות, עוגות גבינה ובחורות עם תלתלים, וגלשנו בטבעיות לתוך גן העדן המתוק הזה, החדש בשדרה. הזמנו קפה, תה עם נענע ושתי בקלאוות פיסטוק, והתיישבנו מחויכים. היות שאני לא יכולה לשבת ולשתוק נכנסתי לשיחת רכילות עם ה"קנְדי מֶן" הנצרתי. השמצנו את הכנאפה הירושלמית (עד לא מזמן מספר אחת אצלי) בהשוואה לכנאפה הגלילית, וכשהגיעו התה והקפה לשולחן כבר הספקנו לדלג בכל ערי הרשות הפלסטינית ולמיין אותן על פי ריכוזיות מי הסוכר.

-"איזה כפיות יפות!", אמרתי, מעריצה בעיני את הפיתוחים המסולסלים על המתכת המבריקה, מאיפה הן?"

-"לא תאמיני", אמר איש הסוכר ונעץ בי עיניו, " זה מצפוֹן שכם! לא מחליד, לא נשארים כתמים".

כבר הספקנו לדלג בכל ערי הרשות הפלסטינית ולמיין אותן על פי ריכוזיות מי הסוכר.
צילום: שכם, רויטרס.

-"צפון שכם ?"

-"כן, זה משהו משהו."

אתמול בא לבקר אותי ידידי היקר בנז'מן והביא אתו חומוס מהפינה השנייה, כי אבו חסן סגר לפסח. "שיפוצים", אמר ידידי, ועיקם את האף.

-"כן חבל, אבל ההוא בפינה אומר שהוא מביא את הגרגרים משכם", אמרתי והרגשתי יפואית מתמיד.

-"וואלה?",

-"וואלה!" הדגשתי ובצעתי את הפיתה בדרמטיות.

-"אממ", המהם חברי התל אביבי, התקין משקפיו והישיר אלי מבט, "דווקא שמעתי שעזה זה השכם החדש".

דורית