שקט, יורים

אני גרה בתוך קלישאה, בחיי. בבניין שבו אני גרה השכנים האתיופים עניים, כל הילדים הקטנים שלהם מחכים בשבע בבוקר להסעות של האינטגרציה, הילדים הגדולים יותר הולכים לפנימיות ואחר-כך למג"ב. הרוסים המבוגרים שותים הרבה וצועקים על נשותיהם; הזוג הצעיר עושה תואר שני, הביא ילדה אחת וגר עם הסבתא. הערבי סוחר סמים ופעם בחודש המשטרה פושטת על הבניין, מרימה את כל המרצפות השבורות שבכניסה, מחטטת בחלונות השבורים שבחדר המדרגות והופכת את כל האבנים שבחצר. הוותיקות בבניין הן נשים קשות יום, מזרחיות, שזרקו אותן לגור בצ'יקונים שבדרום-דרום-דרום העיר ולאנחות. גרושות, אלמנות, או מטופלות בבעל חולה, כל יום הן שוברות את הגב בנקיונות למרות הוורידים הנפוחים, הצוואר הכפוף, והעייפות שבעיניים. ואנחנו שניים בשנות הארבעים, גבר ואשה לבנים, בלי ילדים, דוקטורים למשהו. כותבים דעות, מאמרים או מסות, עולים בשקט בשקט לקומה השניה, נזהרים לא לדרוך על הקפה ששפכו על המדרגות, לגעת בפיתה המרוחה על המעקה, בגלגל השערות שניתק ממסרק והושלך לחלל הקומה. גם את הזבל שבחצר אנחנו עוקפים, את בדלי הסיגריות, את המוחטות, את קליפות הגרעינים ואת התחבושות ההיגניות המלאות בדם שמישהי זורקת מאחד החלונות בצד הצפוני של הבניין.

חלון ליפו ג'

חלון ליפו

לפני ראש השנה היו פה יריות, גם לפני חודש, רוקנו שתי מחסניות של נשק אוטומטי ממש על החלון הגדול של המטבח שלנו וכיסחו את הענפים של עץ הדקל שבחצר שגם ככה היו אכולים בתולעים. אז עכשיו אני מחפשת לנו דירה חדשה ואני מלאה ברגשות אשמה. איך הצלחתי בשנתיים וחצי להיקשר ככה לנשים שבבניין? למיכל שאני לא יודעת איך להגדיר את ההשתייכות הדתית שלה ושל בעלה עדין הנפש, דתיים לאומיים? חרדים של ש"ס? חברות קרובות הפכנו, האשה הצעירה טובת הלב הזאת, שלה ארבעה ילדים וכיסוי הראש, ואני שמתיישבת אצלה על הספה עם מכנסיים קצרים וגופייה. ירדנה שממלאת את הקומה שלנו בצעקות ובקללות אבל גם שמצחיקה אותי נורא. התחבקנו אחרי הירי השני כשרעדנו מפחד, ישבנו לדבר קצת ולנסות להירגע. שנה שלמה רדפה אחרי ירדנה כדי שאתקין מזוזה ולא הסכמתי. "מזל רע זה יביא לך, זה מסוכן", אמרה כשהיא מתבוננת בצלקת על המשקוף שהשאירה המזוזה של הדייר הקודם. בסוף, קיבלתי מחבר מזוזה יפה, הוא קנה לי בבית התפוצות, וטמנתי בתוכה סיפור קצר של אלכס אפשטיין כתוב בכתב ידו. עדיין לא תליתי, ירדנה כבר התייאשה. ויש את לאה מקומה רביעית, אשה יפה בת גילי שגרה עם בתה והנכד, עולה במדרגות ויורדת, עולה ויורדת, וכל משא העולם על גבה. וגם עדינה חולת הלב שמעשנת כמו קטר. ביום כיפור בעלה ברח מבית החולים וחזר הביתה ברגל חצי ערום. הצעתי להסיע אותו בחזרה לבית החולים כי פיקוח נפש וכולי. הוא נכנס למכונית שלי עם שקית של בורקס מאפה בית ובכה כל הדרך "בגללי את נוסעת ביום כיפור, בגללי".

בעצב הודעתי להן שאני עוזבת ושאילו הייתי בעלת דירה כמוהן הייתי עוזרת להן להילחם על הבית ולא נוטשת את הספינה. אני מקווה בשבילן שכל קבלני התמ"א והפינוי בינוי שמסתערים עליהן חדשות לבקרים באמת יעמידו להן כאן בניין חדש לתפארת. מגיע להן, נשים יפות, נשים שהן עולם ומלואו. אני אוהבת אותן. אתגעגע.

מודעות פרסומת
פורסם בקטגוריה Dorit Shilo's countdown | כתיבת תגובה

חמש

יום הולדת חמש מגיע עוד יומיים. חמש שנים שחזרתי לפה. אם חושבים על חמש-עשרה השנים שחייתי בפריס, אז הנה הורידו לי שליש על התנהגות טובה. והו הו הו איך שהייתי טובה: מילה רעה לא אמרתי, כל קיטור סייגתי, אף חשבונית לא העלמתי. אני נצמדת לזיכרון המעומעם שרציתי לחזור לכאן ומעבירה איתו את רוב היום, את רוב כל הימים. בוקר בוקר, יד ביד, אנחנו קמים, מתקלחים, מכינים קפה ויוצאים לעבודה. "אין בי חרטה" כתבתי לפני ארבע שנים בפוסט האהוב עלי, פוסט שעוד ניכרות בו שאריות השייכות. שייכות שאני כבר לא מזהה, שייכות שלא הוחלפה באחרת. זכרונות, לעומת זאת, כבר יש לי חדשים והם תופסים את השורות הראשונות של האולם בלי לתת דין וחשבון , ומסתירים לזכרונות הישנים את המסך.

חמש שנים שבהן הכרתי אתכם, אנשים עלומים עם חיים מקבילים לעולם ששם, ושמתנהל לגמרי אחרת ועוד בצרפתית. לא הוזמנתי לחתונות שלכם, לא ראיתי את ילדיכם גדלים, לא קראתי את הספרים שכתבתם וגם לא את השירים. קיבלתי אתכם לתוך חיי ככה מוכנים, מוצרים מוגמרים. כמו משלוח ממסעדה יוקרתית של מנה נהדרת, אבל שאין לך מושג ממה היא עשויה ומי הכין אותה. ונדמה לי שרק לכם חיכיתי, מגלה אתכם אחד אחד כמו פרקים ברומן בהמשכים של דיומא, צופה בכם יוצרים את חיי מחדש ומכסים בעדינות, אך בנחישות, את הבור בן החמש-עשרה, ואת דפי האמצע של ה-feuilleton littéraire שהשארתי שם.

רומן בהמשכים של דיומא

רומן בהמשכים של דיומא

בלילות שבהם אני לא ישנה אני חושבת על הדירה עם רצפת העץ החורקת והאח בכל חדר שהמרתי בדירה עם שפריץ על הקירות, בבניין חרב, בשכונה קשת יום. על הכלב עם השיק שבא אתי משם ובינתיים הזדקן והתעוור, אבל את החתול החצוף שאספנו מהזבל ושלא בא לו טוב, הוא רואה בלי למצמץ. על ההדר והתהילה של עיר שככל שהיא יפה כך היא יודעת גם להכאיב. על הבדידות שבהגירה, על הבדידות שבחזרה, ועל הבדידות שברווח שבין השתיים. בלילות שבהם אני לא ישנה אני מתגעגת לעץ שבחצר, לשמיים שבחלון, למים שזורמים מתחת לגשר. אבל בעיקר אני מתגעגת לימים שבהם לא התגעגעתי לשום דבר. שהכל היה הווה אחד ארוך ומתמשך, שהייתי אשה בלי עבר ובלי מטען עודף. בלילות שבהם אני כן ישנה, אני מחבקת את האהוב שלצידי, מברכת את אלה שחיכו לי שאשוב, מגביהה את הכריות לכדי מגדל, מניחה את ראשי ונחה.

חמש שנים. ויש אהבה, ואין נחמה, ומה שהיה הוא שיהיה, ומה שנעשה הוא שיעשה, ובסך-הכל לא חסר פה שמש.

דורית

 

יום השנה הראשון

יום השנה השני

יום השנה הרביעי

 

פורסם בקטגוריה Dorit Shilo's countdown | 6 תגובות

המשאיות של אברמוביץ' – מחזה קצר מתוך הו! 11

HO!-11 frontמשאיות1

משאיות2

משאיות3

משאיות4

משאיות5

 

פורסם בקטגוריה סיפורים | כתיבת תגובה

רמזורים

קיץ רביעי מאז שהחלפתי את צרפת בישראל, שעזבתי את פריס לטובת יפו, את החורף לחובת הקיץ. ארבעה קיצים, שישה מקומות עבודה (בלי לספור חלטורות), כמה סיפורים קצרים ותרגומים, שלוש דירות, כך וכך רומנים חסרי חשיבות (בלי לספור חלטורות), עשרה קילו נוספים, אפס ילדים ואהבה אחת גדולה. שנמשכת.

קיץ רביעי שמסמן את חזרתי לחיק האומה הצרפתית בג'וב חדש וחביב שעוסק במילים, ושבו כל בוקר אני בודקת עד כמה אני יכולה למתוח אותן, להעביר אותן משפה לשפה, בלי לשנות להן יותר מדי את המשמעות. מה אומר? עבודה ממש אירופה עם משכורת הוגנת שמשולמת בזמן ולא שוטף פלוס נצח.

placditali

Place d'Italie

ככל שחולף הזמן פריס מתכווצת לכדי נקודות מרוכזות תמציתיות של חיים, ממש כמו שקיקי תמצית עשבים שנשכחים בכוסות תה, והחור של חמש-עשרה שנותי שם הופך לגוש מוצק של חוסר סבלנות. ככל שעוברים הימים, כך בציר הזמן של הפייסבוק שלי כולם מגלים לכולם פנינות פריזאיות שאין כמותן: פטיסרי שרוקחת את המקרון המושלם בטעמי גן-עדן, ביסטרו שמגיש את הסטייק הצרוב הנפלא בעולם על מצע של עלים נדירים, סיור לילי מתחת לחלונה של מרקיזה כלשהי שהיתה פילגשו של איזה רוזן ושעבורה גילף את ידיות דלת הבניין בצורת כרובים, או שקפץ מהחלון שבקומה השנייה ישר על הבלטה השבורה הזאת כאן על המדרכה שסביבה אנחנו עומדים. אח איזו אהבה עזה, הידד לשפע, תחי ההערצה. וכעס על עצמי עולה וגואה בתוכי שאין אני יכולה לקחת חלק בחגיגה. ולא מפני שהמקרון המושלם שאני מכירה הוא מהעונה שעברה שעברה שעברה, וגם לא משום שהפסקתי לאכול בשר, או כי המרקיזה היתה בסך-הכל אשה אומללה. אני לא יכולה להיות חלק מהשמחה כי בלילה בלילה, בצאת הכוכבים, אני שוכבת במיטה ונזכרת ברמזורים.

אתמול, למשל, הצטנפתי בזרועות המזגן של חדר השינה שלי, כיוונתי את האייפון שיעיר אותי בשעת בוקר מוקדמת כדי ללכת לעבודה, ומן האוב העלתי את דמותי שלי מחכה לאור האדום שיתחלף לירוק ברמזור להולכי רגל בפלאס ד'איטלי. התחלתי לחשב כמה פעמים עמדתי ככה, מול מעבר החצייה וניסיתי לחצות את האוונו ד'איטלי כדי לתפוס את האוטובוס הביתה. כמה פעמים עמדתי שם ברמזור הארוך הזה ונרטבתי מהגשם השוטף כי מעולם לא לקחתי אתי מטרייה. ואולי חיכיתי שם יותר פעמים בחום המהביל הרווי בזיהום אוויר? וכמה פעמים ניסיתי בכלל לחצות את הצומת לכיוון השני, למשל כשירדתי מהאוטובוס כדי ללכת ל"פנאק" או למסעדה הלאוסית הסמוכה? והאם תמיד היו נעוצות באוזני אוזניות? ואולי דווקא קראתי ספר? ומתי הגיע הרגע שבו זנחתי את המוזיקה או את הקריאה ברמזור לטובת הסמס?

אין שום דבר סקסי ברמזורים. אין שום דבר מסעיר בזכרונות שלי. וגם אחרי פשפושים רבים אני לא מצליחה למצוא שום מקרון או מרקיזה להלל בפייסבוק. אני כן מתגעגעת לחברַי אהובַי שעדיין חיים שם, מתגעגעת לעצמי נשענת על העמוד, מתבוננת בזה שממול, מחכה שהאדום יהפוך לירוק ושאחצה כבר, שאחצה כבר, כדי שאוכל להגיע.

יום השנה הרביעי.

דורית

(מוקדש לשרוני ולאלסידיו)

פורסם בקטגוריה Uncategorized | 4 תגובות

פריס "מאוחדת"

בביקור האחרון שלי בפריס הייתי עייפה ובעיקר כאבו לי הברכיים. בביקור שלפניו חטפתי דלקת ריאות שלא עזבה אותי חודשיים. בביקור שלפני כן נמלאתי עצב ודמעות שהדליקו את הסינוסיטיס הרדום במערות האף. החודש, לפי שלוש שנים, עזבתי את פריס, ארזתי את עצמי על כל שלוחותי וחזרתי לגור בארץ, ואני שואלת את עצמי: האם כל מה שנותר מהעיר הזאת שלי זה ערימה של תחלואים ומחושים? ואיך יכול להיות שמעיר-מבצר היא הפכה בזמן כה קצר לסניף של קופת חולים.

pharma 2

בעיקרון אין לי שום בעיה לבלוע את כל התרופות הצרפתיות האלה כי בכל מקרה הן אף פעם לא עובדות.

בביקור לפני האחרון, זה של הדלקת ריאות, נאלצתי בלית ברירה לבקר את ד"ר הווֶי רופא המשפחה השכונתי. חייזר משונה שכבר שלוש שנים נאבק במחשב המקינטוש החדש שקנה לעצמו ועדיין לא הוריד את מעטפת הפלסטיק מהמקלדת. כן כן, בצרפת להרבה מהרופאים אין עדיין מחשבים וכן כן, הרופא שלי הוא פחות או יותר רופא המשפחה הלא יהודי היחיד בפריס. כשעברתי לגור בשכונה החדשה ברובע השלוש-עשרה, דווקא רציתי לבחור ברופא היהודי שמעבר לפינה ולקשקש אתו על המשפחה שלו שבאשדוד או שבנתניה, אבל הקוד של דלת הכניסה לבניין לא פעל. אז עברתי את הכביש ונכנסתי לחדר ההמתנה של החייזר עם הכרטיסיות. גם לפתוח דלתות זה עסק לא פשוט בפריס. לרוב הבניינים הישנים, בני מאה שנה ויותר, יש דלת עץ כבדה שחסומה בקוד. אצל הרופא שלי יש דלת נוספת בפנים עם אינטרקום שלא תמיד עובד. כשהזמזם סוף סוף פועל צריך להיכנס למעלית מיניאטורית לאדם אחד שקירותיה מצופים בשטיח מסריח בצבע בורדו. עולים לקומה שלוש וחצי ויורדים חצי קומה ברגל. מצלצלים בפעמון הדירה ואז אחרי חמש דקות הרופא, או אחיו התאום רופא השיניים, פותחים את הדלת ומובילים אותך לחדר ההמתנה המשותף שבו כמה כסאות ומגזינים נצחיים של רכילות מקומית.

אני מאוד אוהבת רכילות מקומית כשאני בצרפת, אולי מפני שלא אכפת לי ממנה בכלל. מאז שחזרתי לארץ הפסקתי לקבל מידע על גיבורי הריאליטי, נישואי הזמרים, לידות השחקנים, ופתאום רציתי להישאר אצל הדוקטור עוד כמה שעות כדי להתעדכן. ברכילות ישראלית אני לא מתעניינת, היא גורמת לי לסבל רב מדי וכשאין טלוויזיה בבית לא מקבלים אותה בלי שרוצים ישר בפנים. גם את הרופאים בפריס אני אוהבת. על כל צינון הם נותנים אנטיביוטיקה, צל של עצב מטופל בפרוזאק, וכאב ראש קל נגמר בדרך-כלל בכימותרפיה. בעיקרון אין לי שום בעיה לבלוע את כל התרופות הצרפתיות האלה כי בכל מקרה הן אף פעם לא עובדות. אנחנו, חבורת הישראלים בפריס, הקמנו רשת מסועפת של סחר ב"אקמול" שעבדה מצוין ושלא היתה מביישת אף סוחר סמים קולומביאני. גם שמפו ומרכך שיער בבקבוקי ענק של ליטר הברחנו מהארץ בלית ברירה משום שהצרפתים פשוט לא שמעו על תלתלים.

 

-בונז'ור דוקטור, אתה זוכר אותי?

-כן כן, ואני רואה את התיק הרפואי שלך על מסך המחשב.

-אה, יופי, כל הכבוד.

-את מגיעה אלי מ-2011.

-לא, אני מגיעה אליך מ-,2004 אבל אז לא היה לך מחשב.

-נכון, אז מה היה לך מאז 2004? אני רואה שלא רזית.

-מה, גם אתה?

-אבל גם לא השמנת.

-אה.

-זה חשוב מה היה ב-2004? אני כבר לא גרה כאן. אני גרה בישראל. הגעתי אתמול לפריס והיום אני לא מצליחה לנשום.

-נכון אני שומע, ברונכיט חריפה.

-אנטיביוטיקה?

-כמובן. והרבה. עשרה ימים לפחות.

 

אחרי עשרה ימי אנטיביוטיקה, קבע הרופא השכונתי שלי ביפו שכבר לא מדובר בברונכיט ואנחנו מתמודדים עם דלקת ריאות. הוא החליף את האנטיביוטיקה הצרפתית בתרופה מתוצרת הארץ. כשאני חושבת על זה, גם הרופא היפואי קצת חייזר, אבל יש לו שני מחשבים ובחדר ההמתנה שלו כולם מדברים בטלפון הנייד או צופים בטלוויזיה. שאלתי אותו אם יכול להיות שבעקבות החזרה לארץ הגוף שלי איבד את המערכת החיסונית הצרפתית שלו, וכשאני שם אני הרבה יותר חשופה לפגעים. שאלתי אותו גם אם זה הגיוני שלמערכת חיסונית של אשה בת ארבעים פלוס יהיה מתג on/off שעושה כל אשר עולה על רוחו כשהוא חוצה יבשות.

הרופא נשען לאחור בכיסאו, התבונן בי מבעד לעדשות משקפיו, ואמר : "אחרי שתגמרי עם האנטיביוטיקה, תחזרי אלי וארשום לך פרוזאק".

+שלוש שנים

דורית

פוסט לכבוד שנת החזרה הראשונה

פוסט לכבוד שנת החזרה השנייה

 

 

 

פורסם בקטגוריה Uncategorized | 3 תגובות

תמונה

בפייסבוק כולם נראים טוב בהגירה שלהם. חולצת צווארון ירקרקה ומפוספסת מציצה מסוודר העשוי צמר כחול, השיער קצת ארוך, השביל בצד מסורק, כוס יין שַבְּלי ביד אחת וביד השנייה מחבקים כתף של חבר או חברה. לחברים שמות כמו מארי, קתרין, קרלוס או האנץ, הם מתוייגים בתמונה, וברקע לוח עץ אירופי מציע תפריט אירופי של יינות ומאכלים שאין להשיג בישראל. כולם מחייכים, כולם נקיים, כולם מעשנים סיגריות מגולגלות למשעי. אפשר לשמוע את המוזיקה הקוּלית שמתנגנת בבר הקוּלי הפריזאי או הברלינאי או האמסטרדמי הזה, ואפשר לשמוע את מארי או את קתרין מדברות אלינו בשפה אירופית מושלמת שאנחנו מבינים באופן מושלם. אפשר גם לשמוע את הבדיחה המתבקשת שאנחנו שולפים עכשיו מהמותן כי היא באה בול בקונטקסט, אבל בעברית זה נשמע יותר טוב. אחר-כך תשמעו אותנו מתרגמים אותה לאנגלית או לצרפתית או לגרמנית, ומארי והאנץ יהנהנו וישאלו שאלה עניינית כלשהי, כי הם בסך הכל אנשים נעימים ומתחשבים. גם הדייט שלנו, ז'אן או ז'יל, יתעניין ויאמר שאולי ביום ראשון בבוקר נשב ללמוד קצת עברית.

תמונה ברבעמוד הפייסבוק של האנץ מופיעה עוד תמונה מאותו בר אירופי קוּלי או שמא מאיזו מסעדה ובה אנחנו והדייט אוכלים שרימפס בחמאה ומחייכים, או אולי זה לא הדייט אלא קרלוס, שגם צווארון חולצתו מבצבץ מבעד לסוודר, אבל אצלו הפסים הם בוורוד. קתרין תספר שהיא מנסה כבר חודשיים להתנתק מספק האינטרנט שלה ובסוף התברר שהיא צריכה ללכת לדואר ולשלוח מכתב רשום ואחרי שהוא יתקבל זה ייקח שלושה חודשים. מארי תספר שבחורף היא תסע לאלפים האיטלקיים לסקי על חשבון העבודה ושהיא מקווה שזה יעבור בשלום אחרי שבשנה שעברה היא שברה את הרגל. אנחנו ניזכר איך ביולי אכלנו שרימפס במסעדה מפורסמת בעכו ואיך לא היה להם שום טעם, גם לא לחמאה.

את התמונה הבאה יצלם איזה ידיד פוץ של מארי שהגיע במקרה והתיישב אתנו לשולחן. עורו לבן-לבן ואת השפה שהוא מדבר גם אלפּיים שעות בסורבון או במכון גתה לא יצליחו להסביר. ומתחשק לנו להגיד לו "אבא'לה, תנוח", ולהשפריץ קצת חמאה על סוודר הצמר שלו ועל הצווארון שמבצבץ ממנו, הפעם בסגול.

בתמונה שתייגה קתרין רואים אותנו בחוץ, רגע לפני הפיזור, רגע לפני שסוגרים את המטרו, שנייה לפני שעובר האוטובוס האחרון. עשרים שניות לוקח לנו להבין שמה שקורה בחוץ זה לא "בחיי שלא כל כך קר" אלא זאת הפאטה-מורגנה הקבועה של יציאה ממקום מחומם. דקותיים לאחר מכן וכבר הבל הפה הלבן מלווה את העיצורים החתוכים של השפה הזרה, את הנישוקים על הלחיים כמעשה בני המקום ואת לבישת הכפפות והכנסת כפות הידיים לכיס. ואז אנחנו ניזכר ששכחנו להוציא את הכרטיס של התחבורה הציבורית ונסיר את הכפפות, נתחב אותן לכיס, נפתח את הארנק, נאחז את הכרטיס בפה ושוב נלבש את הכפפות, אבל אז האף כבר יאדים.  את האופניים איפסַנו במרתף של איזו חברה ונקווה שבעשרת החודשים שיעברו עד שיעלו שוב הטמפרטורות לא יקפאו להם הגלגלים.

כשנגיע הביתה נטפס את ארבע או חמש הקומות בבניין נטול המעלית ונדליק את המחשב. על קיר דף הפייסבוק שלנו, שרובו בעברית, נראה תמונות של חברים בבר קוּלי חדש בתל-אביב. כולם לבושים בגופיות, מרימים כוסות לחיים ועושים פרצופים למצלמה. גם אנחנו נתוייג לתמונה וליד שמנו יכתבו "אתם עושים חיים, אתם". בגלגל"צ שמתנגן ברקע ידווחו שהייתה תאונה באיילון.

יום +825

דורית

פורסם בקטגוריה Dorit Shilo's countdown | 6 תגובות

יום השנה השני

ביום השנה השני לעזיבתי את פריס רציתי לצאת להסתובב בתל אביב ולקנות וילונות לחדר השינה שלי. יותר מדי אור יש שם. בחדר שינה צריך שיהיה מספיק אור כדי למצוא את האייפון, את השלט של המזגן ואת המבט בעיניו של האיש הישן לצידי, שהולך ומצטמצם לפני שהוא נרדם. רציתי גם לקנות ברזנט כחול שיכסה את מכונת הכביסה שלי שנצרבת בשמש במרפסת, מדפים לספרים החדשים בעברית שאגרתי בשנתיים האחרונות, וצבע מיוחד, נוגד-חלודה, לרגליים של שולחן הכתיבה מפורמייקה שנתן לי איציק, השכן הכי שווה ביפו.

השכונה שלי

הצלחתי להעלות בעיני רוחי רק את הדרך לסופרמרקט

ביום השנה השני לעזיבתי את פריס רציתי לצאת החוצה ולהרגיש כמו כולם, אבל רחוב הרצל היה מלא בזוגות מהפרוורים ובנשים בהיריון, כאילו חילקו כרטיסי כניסה בקצה הרחוב ואנשים כמוני, שגרים בבתים ישנים ביפו ויש להם רצועה של כלב בקצה היד, צריכים להסתנן דרך הסמטאות כדי למצוא מתלה למגבות לחדר האמבטיה.

ביום השנה השני לחזרתי לישראל היה חם. כל כך חם, שנשרפו לי כל הנמשים ולא התגעגעתי לגשם. חזרתי הביתה בידיים ריקות, חיש מיד מקלחת זריזה, ואחריה טפטפתי מים על כל הרצפות. התהלכתי בדירתי יחפה ובשיער רטוב וחיכיתי שהכל יתייבש. חיכיתי גם שמשהו יקרה, שהטלפון יצלצל, שהדוור ידפוק בדלת, שהשכנה תביא לי כוס סוכר, וחשבתי לעצמי שזה מוזר שאני חושבת על דברים כל כך סטנדרטיים ולא על סצנות דרמטיות סוחטות דמעות כיאה למלודרמה תורכית מהלכת שכמוני.

ביום השנה השני למגורַי בלבנט התיישבתי על הספה בסלון ולרגע אזרתי אומץ. הדלקתי סיגריה, נפנפתי בתלתלַי ספוגי הלחות, והעזתי לדמיין איך נראה בוקר שם. ומבין כל הגשרים, בתי הקפה, המוזיאונים, הפסאז'ים והארמונות, הצלחתי להעלות בעיני רוחי רק את הדרך לסופרמרקט, את המסלול הקצר בין חנות הגבינות לירקן, את מספר העצים שהכלב שלי היה מטיל עליהם את מימיו כשהלכנו לבנק, ואת מספר הדקות הנדרשות כדי לשלוף מטבעות מהארנק בדרך למוכר הטבק. חמש עשרה שנים בבירה האירופית הגדולה והמפוארת ואני כלואה ברדיוס של עשרים צעדים. נתתי חיים שלמים בעבור חיים חדשים, ולא ביקשתי דבר בתמורה. אפילו לא זיכרונות. רק כמה אביזרים הולמים לאמבטיה ולחדר השינה. והרי גם שם כולם נוסעים בסוף ל"איקאה".

בבוקר יום השנה השני לעקירתי שכבתי במיטתי שטופת השמש, והאיש שישֵן לצידי נתן לי נשיקת בוקר טוב. ולא היה לי משנה אם בחוץ מדברים צרפתית או עברית או ערבית, ולא היה לי משנה אם אקנה וילון, ולא חיפשתי להשתייך, ולא רציתי לדמוע, ולא ביקשתי לצהול. קמתי, התלבשתי, קשרתי את הכלב ויצאתי לרחובות. אחרי עשרה צעדים הצמדתי לאפי את משקפי השמש, כי אחרי הכל אפשר להסתנוור די בקלות משפע האור הזה.

דורית

בוקר בפריס: ז'ק דוטרון בשירו "פריס מתעוררת" Paris s'éveille.

יום העזיבה את פריס

יום ההגעה לישראל

יום השנה הראשון

פורסם בקטגוריה Uncategorized | 2 תגובות

אילו לוֹטֶה / מתוך הו! 10

עדכון לסיפור התאבדותם של שטפן צווייג ורעיתו לוטה

בשנת 1938 התגרש שטפן צווייג מאשתו פרידריקה, אם שתי בנותיהם. פרידריקה שימשה לו גם מזכירה אישית, מתורגמנית צמודה ועוזרת מחקר. לאחר הגירושים מצאה פרידריקה בעבור צווייג מזכירה חדשה, אישה צעירה כבת שלושים ושמה שרלוטה (לוטה). עד מהרה נשא צווייג את לוטה לאישה, ובשנות מלחמת העולם השנייה נדדו השניים מווינה וגלו ללונדון, לניו יורק ואחר כך לברזיל. בכל אותן שנות נדודים הוסיפו צווייג ופרידריקה לנהל חלופת מכתבים רצופה. ב-22 בפברואר 1942 שמו שטפן ולוטה צווייג קץ לחייהם בעיר פטרופוליס שבקרבת ריו דה ז׳ניירו בנטילת כמוסה של ורונאל. מכתב ההתאבדות שהשאיר אחריו צווייג מובא כאן במלואו.

לוטה ושטפן צוויג. ברזיל 1940.

לוטה ושטפן צוויג. ברזיל 1940.

מכתבה של שרלוטה אליזבת (לוטה) צווייג לפרידריקה בורגר צווייג

פטרופוליס, 22 בפברואר 1946

אחות יקרה, אישה אהובה, צרה,

אני כותבת לך במלאת ארבע שנים לשקיעתו של העולם. ארבע שנים חלפו מהיום שבו הוא כתב את המכתב הזה, שאני מעתיקה כאן בעבורך. אני מעתיקה את השורות ואצבעות האבן שלי כואבות. כבר ארבע שנים לא כתבתי מלה, לא העתקתי משפט, לא תרגמתי ציטוט. ועכשיו אני מתעקשת להעתיק את מילותיו האחרונות. בשבילך.

״אחותי,״ אני קוראת לך. כשם שמרי סטיוארט והמלכה אליזבת כינו אישה את רעותה במכתביהן. כך קראתי בספרו האהוב עלי ביותר. אהבת נשים, שנאת אויבות, שנשאבתי לתוכן בכל קריאה מחדש. ולי כבר אין כוח לאהוב או לשנוא, כי כבר ארבע שנים נאכל לבי באשמה. ואולי אני מחכה שגם את ראשי יערפו? אבל אין תליין בסביבה. התליין שלי מת לפני ארבע שנים, יצא לבדו ל״מסע לארץ ורונאל.״

הנה אפוא המכתב שלו, שחילצתי מיד השוטר הברזילאי ושמרתי בין דפיו של ספר. ארבע שנים הוא שוכב שם בין הדפים, ועכשיו אני מעתיקה אותו בשבילך. המכתב הזה היה אמור להיות גם מכתב המוות שלי, וכפי שתביני עוד מעט, אולי גם המכתב שלך.

״בטרם אפרוש מן החיים מרצוני החופשי ובצלילות דעת״ הוא כתב, וחשב שגם אני פורשת מחיי, מחייו, יחד איתו. מרצונו החופשי ומצלילות דעתו שלו בלבד. והרי הוא צדק, עד לאותו הרגע אכן די היה בה, בצלילות דעתו, בעבור שנינו. במשך ארבע שנות נישואינו לא היתה דעתי אלא דעתו. ״בטרם אפרוש מן החיים מרצוני החופשי ובצלילות דעת,״ כך הוא כתב, ״אני מרגיש צורך למלא חובה אחרונה: להודות מקרב לב לארץ הנפלאה הזאת, ברזיל, שהעניקה לי ולעבודתי אכסניה טובה כל כך. בכל יום למדתי לאהוב יותר ארץ זו, ולא הייתי מבקש לבנות את חיי מחדש בשום מקום אחר, לאחר שעולמה של לשוני שלי שקע ואבד לי, ומולדתי הרוחנית, אירופה, איבדה את עצמה לדעת.״ גם אני, אחות יקרה, למדתי לאהוב את הארץ הזאת, אבל רק ביום שבו הוא הסתלק ממנה והשאיר אותי כאן לבד. עד לאותו יום לא היתה כל משמעות בעיני למקום שבו אנחנו שוהים: לונדון, ניו יורק, ריו דה דניירו, הכל היה היינו הך בעבורי. תפקידי היה ברור: ללוות ולשרת, להעתיק ולמחוק, לקרוא ולסכם, לאהוב. התפקיד שהיה פעם שלך. שתי כמוסות של ורונאל הוא החזיק, אחת בשבילו ואחת בשבילי ולולא הייתי כאן אני, הכמוסה הזאת היתה ודאי מיועדת לך. ממתינה לך שתסיימי את את חייך כאן, בארץ הנועם ברזיל. הרי הצלתי גם אותך, צרתי. כן. את זאת ודאי לא ידעת, איש לא ידע, משום שכבר ארבע שנים אני נוצרת בלבי את הסוד. שנינו נשכבנו במיטה כדי למות ביחד, אבל במכתב הזה שהוא הותיר אחרינו ושאני מעתיקה כאן בשבילך, אין על כך ולו מלה. אך שוב אני סוטה מהעיקר, והרי העיקר הוא מלותיו. את ודאי מתגעגעת אליהן, אל המלים היקרות האלה.

לוטה ושטפן צוויג. מיטת המוות. 22 בפברואר 1942

לוטה ושטפן צוויג. מיטת המוות.

״אולם כדי להתחיל הכל מחדש, אחרי שנת השישים בחייו של אדם, נחוץ כוח מיוחד, וכוחי שלי כלה לאחר שנים של נדודים בחוסר בית. לכן מעדיף אני לסיים את חיי בזמן הנכון ובקומה זקופה, כאדם שעבודה רוחנית היתה תמיד שמחתו הזכה ביותר והחירות האישית – המעולה שבנכסים על פני האדמה הזאת.״ קומה זקופה אכן היתה לו. לשנינו היתה. הוא לבש חולצה תכולה ועניבה כהה, אני לבשתי שמלה לבנה, ושנינו נשכבנו על המיטה הצחורה בעלת מסגרת הברזל. אני זוכרת שהיטבתי את שערי בזמן שהוא לגם מכוס המים, בלע את הכמוסה והגיש לי את שלי. את המכתב השאיר על שולחן הלילה שלמראשות המיטה, חתום וסגור. עצמתי את עיני, חיבקתי אותו בחוזקה, ומעט לפני שיצאה נשמתו לקחתי לידי את דף הנייר הלבן, קראתי את מה שכתב והבנתי שאני – הקטנה שלא היתה, שלא רצתה, שלא הוזכרה – שאני, המזכירה, ממאנת ללכת. שחררתי אותו לחירותו ונטלתי לעצמי את חירותי.

הוא היה אז בן שישים ואחת ואני הייתי בת שלושים וארבע. שכבתי ליד אישי אהובי, שהיה ביתי וכל עולמי, טמנתי את הכמוסה עמוק בכף ידי והבנתי שהוא צדק: צריך כוח מיוחד כדי להתחיל הכל מחדש. אבל הכוח היחיד שכלה בתוכי היה הכוח שהוא נטע בנפשי – הכוח למות.

והנה, אחותי, צרתי, מילותיו האחרונות באמת של אהובנו, השורה החותמת את מכתב אובדנו: ״אני מברך את כל ידידי: ולוואי ויזכו הם לראות את עלות השחר אחרי הלילה הארוך. אני, שחסר סבלנות הנני ביותר, מקדים ללכת לפניהם.״ ארבע שנים חלפו מהבוקר הנורא ההוא. ארבע שנים שבהן המתנתי כאן, בארץ המבטחים, לסופו של הלילה הארוך. זה כמה חודשים אני מחכה לראות את השחר העולה שאני קוראת עליו בעיתונים, אבל כאן בברזיל הזריחה קבועה ואינה מבשרת דבר. אני רוצה לשמוח שהחושך גורש סוף-סוף ושאירופה היקרה חזרה להיות חוף מבטחים, אבל ייסורי השורה האחרונה שלו מתישים את נפשי. ארבע שנים של אהבה ושל שירות ושל מסירות אין קץ, ולא זכיתי להיכלל בקהל הידידים שהוא מברך! האם היה מקלל אותי אילו ידע שהנחתי לו למות לבד? האם יכול היה הסופר הגדול להבין שבשעה שחיבקתי את גופתו החמה התפוגג בי הצורך למות יחד איתו, וניצתה בי תשוקה לגלות ולו ליום אחד את רצוני החופשי ואת צלילות דעתי? אבל ארבע שנים נוראות חלפו מאז, ואני לא מצאתי בלבי שום רצון פרט לזה שאיני רוצה למות. אני עדיין כאן, בברזיל, ואין לי איש, ואין לי בנים, ואפילו לא מלים משלי. לא מצאתי מנוחה, וגעגועי אל העולם של אתמול רבים מתמיד. אולי עכשיו, מעת שהמולדת חזרה אל השפיות, אחפש לי בית במקום שבו השפה הגרמנית אינה מכאיבה לאיש? אולי עכשיו כשעלה השחר אחרי הלילה הארוך, אמצא גם אני מחילה? האם תסלחי לי בשמו?

שלך, לוטה

הו! 10

הו! 10

 

לרכישת הו! 10

פורסם בקטגוריה סיפורים | תגובה אחת

רחמים / מתוך המדור על עקרות ופריון – הו! 9

HO!9-Coverכשמדובר בווינסנט קשה לי להחליט במה להסתכל, באיזה חלק של גופו להביט כדי לראות אותו באמת ולהחליט מי הוא. יש ימים שהוא נכנס לכיתה שלי, מחברת, ספר ועט בידיו, ואני רואה רק את אצבעותיו הלבנות על מפרקיהן המחודדים. בימים אחרים, כשאני עומדת ליד הלוח, הוא תולה בי את עיני הברזל הכחולות שלו, התחומות בקמטי צחוק אפרפרים, ואני לא רואה דבר מלבד מבטו. לפעמים, כשבחוץ מחשיך מוקדם והקור והחושך חודרים מבעד לחלונות חדר הכיתה שלנו, הוא נשאר לשבת עד שיוצא אחרון הסטודנטים, ואז מתרומם מכיסאו וצועד לאט לאט, בגלימתו הלבנה, לעבר החלון שמימיני. ברגעים האלה אני לא יכולה שלא לנעוץ מבט בחגורת חרוזי העץ המתוחה ברישול על מותניו ותלויה מעל הסנדלים. כך הוא צועד וחרוזי העץ של חגורתו מקשקשים ומקרקשים. פעם אחת הוא הניח את כף ידו על זגוגית החלון הקרה ואמר: "אני נשבע לך, כשאלוהים ברא את החורף הוא לא חשב על נזירים דומיניקנים מסכנים, שצריכים להסתובב כל השנה בסנדלים".

כמו בסוף כל שיעור, גם באותו יום חורף שאל אותי וינסנט אם אני רוצה לצאת לטיול רגלי בעיר. ואני, שמגיעה לירושלים רק כשאני צריכה ללמד את שיעורי העברית המקראית שלי בבית הספר הקתולי, משוכנעת שרק גבר לבוש בשמלה יכול לגרום לי לומר פעם אחר פעם "כן".

"בואי נסתובב היום לאורך החומה, אבל מבחוץ. זה מה שיפה בירושלים, האספלט והמכוניות חסרות הסבלנות של הישראלים מצד אחד, והאבנים הגבוהות האלה מצד שני". כשאתה נזיר גבוה ויפה בן שלושים וארבע אתה יכול לומר דברים כאלה בלי לחשוש שיחשבו שאתה אידיוט. הרי גם ככה כולם חושבים שמשהו לא בסדר אצלך. ובעודנו צועדים ואני מתנדנדת על מגפי העקב הלא–נוחים שלי, נעצר לרגע וינסנט ושאל: "אז מה שלומך? כל–כך הרבה זמן לא היית פה, אני לא רגיל לא לראות אותך כל שבוע."

"יותר טוב", עניתי וקצת חייכתי, "מתחזקת, היום הניתוחים האלה לא מסובכים כמו פעם".

"את נראית יותר טוב.", הוא אמר ונעץ בי את הכחול–ברזל שלו. "חזר לך הצבע לַפנים".

"זה מפני שכשהוציאו את הרחם ואת הגידולים, זה גרם לדימומים להפסיק. עכשיו אני כבר לא אנמית. מה שנקרא, צבע תמורת רחם: תסכים אתי שזאת עסקה משתלמת".

וינסנט שתק והביט בי. הוא יכול להרשות לעצמו להסתכל. מגנה עליו חומה גבוהה של נזירוּת, גבוהה כמעט כמו החומה של ירושלים. אחרי דקה ארוכה הוא אמר: "את רואה את הרמזור הזה שם? לא זה הקרוב, זה שליד הגבעה. עד שם אני מרשה לך רחמים עצמיים, ואחר–כך נראה מה נעשה".

"מה כבר אפשר לעשות? אני מורה לעברית, גרושה, בת יותר מארבעים, בלי ילדים ועכשיו גם בלי רחם".

"בסדר גמור," הוא אמר ברוגע הרגיל שלו, שמוציא אותי מהכלים. "בסדר גמור. עד הרמזור ואחר–כך אני אדבר".

ולי בכלל לא התחשק לשמוע אותו מדבר. מה כן התחשק לי? אולי רק לצעוק לו: "ומה יקרה ברמזור, אה? תפשיל את הגלימה המגוחכת הזאת ותעשה לי ילד? אצלכם הרי כבר הכניסו להריון בתולה אחת, וגם אצלנו היו שתיים–שלוש עקרות שילדו בסוף, אז למה לא עוד אחת באמת?"

אבל שתקתי וחשבתי לעצמי שדי טיפשי לנעול מגפיים כל כך לא נוחים רק כדי לנסות למצוא חן בעיני נזיר קתולי, ועוד נזיר שאוהב ללכת ברגל. "אתה יודע שבעברית המילה ‘רחמים' נגזרת מהמילה ‘רחם'? אמרתי והתעצבתי קצת יותר. "זה יפה. בייחוד כשחושבים על זה שמהמלה היוונית ל'רחם', ‘היסטֶרָה', גזרו את המלה ‘'היסטריה".

"נדמה לי שכבר אמרת לי את זה פעם", ענה ולא שאל את השאלות הדקדוקיות והאטימולוגיות שהיה בוודאי ממטיר עלי אילו היינו עכשיו בכיתה.

המשכנו לצעוד בשתיקה — שתיקה שאליה נלוו הקשקשת הבלתי–פוסקת של חרוזי חגורת העץ שלו, הטיפוף המקרטע של העקבים שלי והתנועה הסואנת של המכוניות ושל האנשים. לא היה לי מה לומר לו ולא יכולתי להתרכז בשום דבר.

"יש לי ילד", הוא הפטיר פתאום והגביר מעט את קצב צעדיו.

"סליחה?"

"יש לי ילד, בן. הוא בן עשר השנה".

"איפה הוא נמצא?"

"בבית, בדבלין".

לא ידעתי מה לומר ועוד פחות מה לשאול. כל ההרמוניה של הרעש הסביבתי התפוגגה פתאום, והַכרתי התמסרה לתובנה הבאה: אפילו נזירים מצליחים להוליד ילדים. כך עלו המילים בעיני רוחי, ומיד חשתי בושה ועיני ננעצו ברמזור.

"החברה שלי נכנסה להריון כשעוד היססתי אם להתחייב לכנסיה ובדיוק כשהחלטתי לקחת פסק זמן של כמה חודשים מהסמינר. אבל בסופו של דבר ההיריון שלה לא השפיע על ההחלטה שלי, והבן שלנו — ליאם — נולד אחרי שכבר נדרתי את נדר הנזירוּת".

המשכתי לשתוק כי הנחתי שימשיך לדבר. סיפור כזה לא מפסיקים באמצע. אבל וינסנט המשיך לצעוד בשקט ומדי פעם סובב את ראשו אלי. קינאתי בו שיש לו גלימה לבנה–דהויה שבה הוא יכול להתעטף ולמצוא מסתור.

"אבל זה שיש לי ילד לא אומר שאני הורה", שמעתי אותו אומר לבסוף.

"אני מבינה".

"בטוח?", וחיוך קטן נפרש על שפתיו.

"מה אני אגיד לך? אני כבר לא יודעת מה בטוח ומה לא. אבל אני מתארת לעצמי שלהיות נזיר דומיניקני עשר שנים לא השאיר לך הרבה מקום לחיי משפחה".

התבוננתי בגבעה הירושלמית שלימיננו, גבעה אפורה–חומה וספוגה בגשם, ונכספתי אל העיר שלו, אל דבלין שהיתה ללא ספק ירוקה יותר, גשומה יותר, בוהקת יותר. באורח מפתיע נראתה לי עכשיו דבלין זרה פחות מירושלים, אף על פי שמעולם לא ביקרתי בה. רציתי להמשיך לדבר אתו. להמשיך ולומר שכּן, אצלי בראש הכול בטוח וידוע. אני יודעת למשל שהוא נזיר ובחור מבריק ומשכיל שבא הנה לפני שנתיים כדי ללמוד עברית מקראית. אני יודעת שבכל פעם שהוא פוצה את פיו אני נשאבת אל תוך המילים שלו ולא רוצה להניח לו. אני יודעת שהוא האיש השלם ביותר שאני מכירה, או לפחות כך חשבתי עד עכשיו, ואני גם יודעת שנפשי נקשרה בנפשו. ומעל לכול, עד לרגע זה הייתי משוכנעת שגם הוא עקר. עיני הברזל שלו הן מה שראיתי לנגד עיני כשחתמתי בבית החולים על הטופס המאשר למנתח לעקור מגופי את האיבר המדמם הזה, שחודש אחר חודש — עוד כשהייתי נשואה — לא הצליח להרות. חתמתי והבנתי שאולי כדאי שאסע קצת מכאן אחרי שהסיוט הזה ייגמר. אולי לאירלנד, למה לא? לנשום שם אוויר אחר לשנה–שנתיים, אוויר שנראה ומריח כמו וינסנט.

"בעוד כמה ימים אני נוסע לשם, זה מה שרציתי לספר לך. אני נוסע אל הבן שלי. אמא שלו חלתה, ובפעם הראשונה מאז שנולד היא ביקשה שאבוא לעזור לה."

וינסנט דיבר אלי וגם אל ירושלים. דיבר על חייו ועל אלוהים שלו שבשמים. אבל אני כבר הייתי הרחק משם, מטיילת בנעליים נוחות על גבעות ירוקות לחופו של אוקינוס מלוח וקר, וברקע ספינות דייגים משייטות מול מגדלור כסוף. וילד בן עשר בעל עיני ברזל כחולות אוחז בידי, ובידו השנייה בזו של אביו הלבוש בגלימה לבנה, חגורה מעץ וסנדלים. ילד ושמו ליאם.

גיליון 9 של כתב העת הו! באתר של "אחוזת בית"

פורסם בקטגוריה סיפורים | תגובה אחת

הסיפור הקצר מאריך ימים

מתוך עיתון 77, גיליון מאי-יוני 2014

שנים רעות עוברות על שוק הספרות הישראלי ובעקבותיהן נקלע גם עולם הספרות לשנים שחורות מאוד. ההפרדה בין שני העולמות האלה אמורה להיות ברורה, אך בישראל ההבדלים הולכים ומיטשטשים. טשטוש הגבולות התחיל – כמו בכל תחום אחר שנכנע לפגעי הקפיטליזם – בכך שהציבו בראש רשתות הספרים הגדולות אנשי שיווק שהגיעו מעולמות רחוקים מאוד לכל מה שהוא ספרות ותרבות. תוך שנים ספורות השליטו המאכערים האלה את מבצעי "ספרים על המשקל, 7 במאה, 4 במאה", שהביאו בסופו של דבר לא רק לקריסתו של סופרמרקט-הספרים הגדול הזה שהקימו (ראה סטימצקי), אלא גם לעיצוב מחדש של האופי האמנותי-תוכני של הספרות העברית. הראשונה להיפגע היתה השירה. ספרי השירה הודרו ממדפי חנויות הספרים עד שכמעט אף לא ספר שירה אחד מוצג כראוי בחנויות האלה, ובכלל ספרי שירה כמעט אינם נמצאים שם כלל, מהסיבה הפשוטה שהם לא רבי-מכר. היעדרות הפיזית של ספרי השירה הובילה להתפתחות ההנחה ש"אף אחד לא קורא שירה יותר".

תהליך דומה חל גם על הז'אנר של הסיפור הקצר. הסברה הרווחת שהפיצו אותם סוכנים בורים היא שבישראל לא רק שלא אוהבים לקרוא סיפורים קצרים אלא גם שזאת סוגה ספרותית נחותה, בעצם רק תחנת מעבר, מעין שדה אימונים, עד שיהיה הסופר בשל לשלב האמיתי והנכון של היצירה הספרותית: כתיבת רומן.

עיתון77הוצאות הספרים בישראל אכן ממעטות להוציא קובצי סיפורים קצרים, בין אם מדובר באנתולוגיות של מספר כותבים ובין אם מדובר בקובץ סיפורים של כותב אחד. כשהוצאה אמיצה דיה לתמוך ביוצר מסוים שבחר בז'אנר הסיפור הקצר – (בדרך כלל רק הוצאות קטנות יחסית, בעלות אג'נדה ספרותית ולא רק מסחרית) – יספידו כולם את הספר, ובכולם אני מתכוונת גם לאנשי המכירות וגם לאנשי ה"ספרות החדשה" הזאת שנוצרה, ויחד יחכו ל"יצירתו האמיתית הבאה" של הכישרון החדש, לרומן המיוחל שיפציע, שהרי סיפור קצר זה רק בוסר.

זאת כמובן תפיסה מעוותת שמעידה על חוסר הבנה בספרות. פגעי שוק הם לא סיבה לחסל ז'אנר ספרותי חשוב כל כך ולשוות לו קווי אופי שגויים. קורא אמיתי מכיר ומעריך את אמנות הסיפור הקצר, את המאפיינים המיוחדים שלו, ולא ירוץ להספיד ולקבור ז'אנר אהוב כל כך בעולם כולו. האם יעז מישהו להספיד את "סיפורי אלף לילה ולילה", את "דקמרון", את ההצלחה של אליס מונרו ובשביס זינגר? ואצלנו, את אהבת הקהל לאפרים קישון, אתגר קרת או אלכס אפשטיין? נכון, אולי קל יותר לכתוב סיפור קצר, בייחוד היום, כשכבר לא חייבים למצוא לו פואנטה. ונכון שביחס הפוך לקלות המסוימת של הכתיבה, קשה מאוד למצוא סיפורים קצרים טובים. אבל לא כך הדבר גם לגבי רומנים רבים?

יהיו מי שיגידו – אולי כל זה נכון אבל אי-אפשר ללכת אחורנית: חוק הספרים עבר, אבל היחס השלילי לסיפור הקצר כבר התקבע ומצבו מעתה רק ילך ויתדרדר. אני לא מאמינה שכך הדבר. מספיק לבדוק את תיבות האימייל של כתבי העת הפועלים היום בישראל, המלאות עד להתפקע. הן מלאות בסיפורים קצרים שנכתבים לא רק בידי סופרים מתחילים שמחפשים את דרכם, אלא גם בסיפורים פרי עטם של סופרים ותיקים, שנהנים לכתוב סיפורים קצרים ולהתמודד עם האתגר הסגנוני שהם מעמידים. לא ייתכן שהשפע הזה שמציעים הכותבים לא יצביע על ביקוש מצד הקוראים. אלמלא הוצאות הספרים "המודפסות" היו מטרפדות את פרסומם של קובצי סיפורים קצרים, אני משוכנעת שקהל הקוראים והקונים של ספרים-מודפסים-על-נייר היה רב יותר. ולא צריך ללכת רחוק כדי להוכיח את טענתי זאת. מספיק לגשת לערוץ התקשורת הרחב ביותר של העולם שבו אנחנו חיים, קרי האינטרנט, ולראות את האינטראקציה המופלאה שקיימת בין כותבי הסיפור הקצר לבין קהל הקוראים הנאמן.

המרחב הווירטואלי, ולא רשימות רבי המכר המפוקפקות של רשתות השיווק, הוא המדד הנכון לבחינת נטיות לבם של הקוראים בימינו. ישנם ברשת דפי פייסבוק אתרים אישיים וכתבי עת מקוונים, שנותנים מקום וכבוד לשירה ולסיפור הקצר, ואין ספק שקהל הקוראים תר אחריהם, מתחבר אליהם, לעתים משלם עבורם, ובעיקר קורא.

באופן לא מפתיע, הסיפור הקצר מצא לו בית בחיקן החם של הוצאות הספרים הדיגיטליות. ההוצאות האלה הן שמאפשרות חופש ספרותי אמיתי, פלורליזם ושיח תרבותי. את ההוצאות האלה מנהלים אנשים צעירים, והן אינן כפופות לניצול הציני של הרשתות הגדולות שחונקות את ההוצאות ואת הסופרים גם יחד ומעוותות את הרגלי הקריאה.

מבחינה כלכלית יש הקלה גדולה משום החיסכון שבקניית נייר, הוצאות הדפוס, ההפצה ותשלומים לאנשי ביניים, כך שאפשר להתפנות להקשיב באמת לרחשי לבו של קהל הקוראים ולתת במה לכותבים מוכשרים. לדוגמה ההוצאות "אינדיבוק" ו"בוקסילה" החלו להוציא קובצי סיפורים, חלקם של סופר אחד וחלקם אסופות של כמה כותבים בנושא מסוים, וזאת תחת שרביט המנצחים של עורכים מן השורה הראשונה. אני לא רואה בבית הזה שמעניקה הספרות הדיגיטלית לסיפור הקצר בית מחסה אם כי בית הבראה ומקווה שיותר ויותר נראה בישראל אנשים מצוידים בטבלט או בקינדל קוראים ספרים איכותיים, מקוריים וקלאסיקות נשכחות. הרי לספר טוב צריך שיהיו חיי נצח, ועל המדפים של החנויות הדיגיטליות מקומה של האיכות מובטח.

 

פורסם בקטגוריה Uncategorized | 2 תגובות