ביום שישי, יום 67, אלך לשמוע קונצרט של שופֵּן בכנסייה היוונית היפהפיה סן ז'וליאן לֶה פּוֹברֶה (הקדוש יוליאנוס העני) שברובע החמישי. הנוטר-דם המלכותית מאחוריה, 'סן-סֵוורָן' החושנית מולה, והיא, הנחבאת אל חנויות-התיירים ואל מזללות-השווארמה, יפה מכולן בצניעותה. עשרים אירו, כסאות נוקשים ואקוסטיקה אלוהית.
הביקורים בכנסיות הלכו ופחתו עם השנים. בהתחלה ההתלהבות הייתה גדולה. נגררתי לשם כמעט כל שבוע עם ספרים ומחברות ולא מעט אשליות רומנטיות. יושבת באפלולית הקרירה עמוסת כל טוב אקדמי ומעמידה פנים שנוח לי. האמת היא שלא ספסל העץ שתחת עכוזי, לא צלב הזהב שמעל ראשי, ולא הפריסאים חיוורי הפנים שמסביבי גרמו לי לרצות לסיים את התואר. תמיד הסיפור הזה נגמר בבית קפה. שם לפחות אפשר היה לעשן ולקבל מים לא קדושים אלא סתם מהברז.
אני זוכרת את הפעם הראשונה ששמעתי שופן, הייתי בת שש. אמא שלי הודיעה לי שאני מספיק גדולה ויציבה כדי לנגן בפסנתר, וביום שלישי אחרי בית הספר, תבוא אלי המורה. רק "המורה" בלי הסבר, בלי לפסנתר ובלי לנגינה.
שלום, אני המורה" אמרה, והובילה אותי לשולחן-הכתיבה. "עכשיו נלמד מפתח סול ואחר-כך את פָה". אני, רציתי לדעת איך קוראים לה ולא העזתי לשאול. היו לה עיניים כחולות, תסרוקת עם ריח של ספריי לשיער ומספר דהוי על הזרוע. "ואחרי המפתחות האלה אוכל לנגן?" שאלתי ונעצתי עיניים במספרהּ.
היא אמרה לי ששופן הוא השלמות בהתגלמותה, וגם הוא, כמוה, היה פולני שאהב את העיר פריס. היא הסבירה לי שאם אלבש מכנסי צמר לא יצמחו לי שערות על הרגליים כי זה מתיש את השורשים. היא סיפרה לי שבאושוויץ אסור היה ללקק את שאריות המרק מהסיר כי הגרמנים היו זורקים לשם סמי הרגעה שהיו שוקעים לקרקעית. היא לימדה אותי לשבת זקופה על שרפרף ולעגל את כפות הידיים. היא גילתה לי שבמחנות הייתה לה חברה צוענייה שהפקידה אצלה את סוד אמונתה למקרה שזכרה ימחה ללא עקבות.
תגלי לי המורה? – לא, זה סוד. – אבל היא מתה…. – ולמתים אין סודות? שאלה.
מתי אנגן שופן המורה ? …. אני לא יודעת. אולי עוד שנה, אולי עוד שעה. שופן מגיע לבד ללא הזמנה. הוא סבל משחפת, את יודעת, היה משתעל, ממש נורא.
עד גיל שש-עשרה הגיעה אלי המורה. שנה אחר שנה. והייתה לי הורֶה והיא הייתה לי מורָה. כשהגעתי לגיל שבע-עשרה היא מתה ועדיין לא ידעתי איך קוראים לה.
ובבית העלמין מהומה. הרב לא הסכים לקבור אותה ולא עזרו התחינות. "זה שם נוצרי" הצליף הרב בבנה יחידה, "כאן זו לא כנסייה!" "הוֹ כריסטה שלי כריסטינה, מילמל בעלה, זה השם שהפרטיזנים נתנו לה ביערות ואותו אימצה אחרי המלחמה". ושם יהודי, יש? יש. אבל היא קברה אותו. מזמן. כך החייה הרב את "לידיה" וקבר אותה בחזרה. וכך אני, כמו הרב, שמעתי את שמה לראשונה.
מחר אלך להקשיב לשופן, שופן המצבה, שעליה חקוק שם אחד- המורה.
ואולי אעלה שוב לקברו שלו, בבית-הקברות 'פֵּר לָאשֵז' במזרח העיר, ואניח לכבודה פרח.
…
יום 68
דורית
מוקדש לאחותי באהבה
Rubinstein plays Chopin waltz op. 64 No 2
האתר של דורית שילה 
סודותיהם של המתים תמיד יקרים יותר.
תודה על עוד פוסט משובח.
מעולה
ותודה לכם על הקריאה
ועל התגובות
ועל החברות
תענוג לקרוא אותך
תודה, יפה. משום מה רק בפריז שמעתי את שופן בכנסייה. שילוב נורא, מה לשופן ולאוויר העומד, הקריר והמהדהד של כנסייה? הפסנתר תמיד נשמע שם נורא. יש כמרים שבעבורם דין שופן כדין פלסטרינה, וגם אחרונת המזורקות לא נועדה אלא להלל את האב הבן ורוח הקודש.