בוא האביב

כבר שבוע לא ספרתי כלום. שום דבר. לא בקרים, לא ימים, לא תחנות מטרו ולא אנשים. האם התרציתי? האם משהו נרגע? אולי הפסקתי לספור מפני ששני אירועים צרפתיים מכוננים נערכו השבוע: ה-21 במרץ, היום הראשון של האביב וברמן מצודד נתן לי את מספר הטלפון שלו.

בצרפת מכריזים על האביב. ככה זה כאן, גם על הקיץ מכריזים ועל הסתיו ועל החורף. לכל דבר יש זמן, יש שם, ויש תאריך ולא משנה אם השמיים מחליטים אחרת. ב- 21 במרץ הצרפתים גם מאווררים את המשפט החביב עליהם: "כמה נחמד לשבת בחוץ ולשתות כוס יין רוזֶה". ואכן צייתה השמש וחיממה את כולנו, וכמו כל נשות העיר הלכתי מתוך אינסטינקט לצבוע את הציפורניים. יוֹיוֹ ממכון "הוליווד נֶיילס" קיבלה את פני. כל מכוני המניקור-פדיקור בעיר משוחים בצבעי פסטל ומנוהלים על ידי המאפייה הסינית. העובדות- רזות, זריזות וקטנות קומה – מתרוצצות ימינה ושמאלה, מפטפטות במרץ בסינית, ויוצאות החוצה לרחוב לצוד קליינטיות. את יויו אני מכירה כבר זמן לא מועט. היא יפה, עייפה, ושיער המשי הכהה שלה מלבין מפעם לפעם. צרפתית היא לא יודעת, פשוט מפני שאין כל צורך, הסינים בפריס חיים בעולם משלהם.

מניקור-פדיקור בצבעי פסטל

מה שלומך יויו? שאלתי. "וִוי מאדאם", היא ענתה לי בסינית.

עובדת קשה? המשכתי בצרפתית. "וִוי מאדאם" שוב אמרה והמשיכה בניב המקומי שלה.

מה יהיה יויו?  לא מגיע לך איזה יום מנוחה? התעקשתי.

וִוי, וִוי, וִוי, המשיכה היא בשלה.

את תנוחי כבר בקבר? שאלתי בפולנית. וְיויו מותחת פניה בחיוך מעוות, קמה, מתיישבת, עוטה על פיה מסכה לבנה לסינון הרעלים שבאצטון, ואומרת במנדרינית טהורה: שבעה ימים בשבוע אני משייפת, מלטשת, מקצצת, מורחת, מסירה עור יבש ותולשת שערות. הבוסית פה רשעה ומה לא אעשה כדי לרָצות אותה. היא רעה, רעה, רעה, תראי את העיניים שלה, כמו של צבוע, ותראי את הליפסטיק שלה, ורוד כמו מורסה.

יויו, סליחה, את פוצעת אותי… – ומה את חושבת? שאני לא פצועה? אמרה ונעצה בעינַי את הפצירה.

לשבת בחוץ ולשתות יין בבוט אוֹ קָיי

כעת, נותר רק למצוא מקום שנחמד לשבת בו בחוץ ובכך להשלים את טקס קבלת האביב. אני, הלק האדום וחברַי שרון ורון התיישבנו ב"חוץ" של בבָאר-מסעדה, בשכונה יפהפייה ונהדרת שברובע השלוש-עשרה בשם "בוט אוֹ קָיי". שכונה שהצליחה בדרך עלומה להסתתר מפני התיירים. לגמנו, כמתוך מרד, יין לבן, מרטיני ובירה ואמרנו בחיוך: כמה נחמד לשבת בחוץ ולשתות כוס יין רוזה.

ע-עוד יין? שאל הברמן המאוריטני, המגמגם קלות והיפה כמו יבשת אפריקה. – "לא תודה", עניתי בחזרה.

ייי-ש לך חיו-ווך יפה. – "כן תודה", מלמלתי ונתתי מבטי ברצפה.

 

הוא צעיר נורא, אמרתי, אני יכולה להיות אמא שלו… אבל למי אכפת, אה?

"באמת למי אכפת? פסק רון והוסיף מיד … אולי לאמא שלו אכפת…"

… ומה אם יבוא וילך? הִקְשתי, ואחכה לו שיחזור?

נו שווין, אמרה שרון, מקסימום יהיה לך עוד משהו לספור.

דורית

 

מאור כהן – "החוזר". לחן לשירו של שארל בודלר

מתוך שארל בודלר, "פרחי הרע", הוצאת הקיבוץ המאוחד. תרגם: דורי מנור

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

פוסט זה פורסם בקטגוריה Dorit Shilo's countdown. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s