כוס-תה

גני לוקסמבורג - תפאורה דרמטית של גנים גזומים ומהודרים

היום החשיך ב- 21:34. יום שמסתיים קצת אחרי תשע וחצי הוא יום ארוך, בייחוד כשמתחילים אותו בשמונה בבוקר ושלא ישנים מספיק בלילה. אני זוכרת שבשנה הראשונה שלי כאן לא יכולתי לסבול את הימים הארוכים האלה. הייתי יושבת בדירתי הפריזאית פעורת החלונות וצועקת לחלל: "שמישהו כבר יכבה פה את האור". איך אפשר לסבול ימים ארוכים כשחיים בעיקר בלילה? כשהשקט מגיע רק עם החשכה. היום זה כבר אחרת: כשיש עבודה, מחויבויות, חיים של בוגרת, חייבים לעשות שולם עם הבוקר, צריך לאהוב את האור. הבעיה היחידה היא שכל העיר נסגרת בשמונה בערב וכשנמרחים ברחובות קל ללכת שולל אחרי קרני האור ולפספס את שעות הפתיחה של הסופרמרקט. בכלל, לְרוב החנויות, המסעדות ובתי הקפה בפריס יש יותר שעות-סגירה משעות-פתיחה וקשה מאוד לעבור מתל-אביב הפתוחה כמעט ללא בושה לסגירוּת הזאת.

תשע וחצי, אם כן, אני בבית קפה מול גני לוקסמבורג ושותה ארל גריי שנקנה בחנות התה המקסימה מאריאז' פְרֵר (האחים מאריאז'). החנות המקורית נמצאת במארה ונוסדה ב- 1854. אחר-כך, נפתחו להם כל מיני סניפים בפריס כולל כמה קופסאות פח ריחניות שנמכרות בשדה התעופה. למה הזמנתי דווקא ארל גריי ? הרי אני בכלל לא אוהבת את המשקה בעל הסגולה הזה שלעולם יזכיר לי את סבתא שלי המכרכרת סביבי בימים שהייתי חולה.

אולי כי היה כתוב בתפריט שהתה מגיע משם, מהחנות היפה הזאת, אחת מהראשונות שהכרתי בפריס. אולי כי רק חזרתי מתל אביב וכמעט חטפתי שם הרעלת קפה. אולי כי לשתות יין היה ממש מתבקש לנוכח התפאורה הדרמטית של הגנים הגזומים והמהודרים, של האור שמצטמצם לאיטו, של הפריסאים המתענגים על עירם הלובשת אביב… …ולא כל כך התחשק לי לעשות מה שהתבקש.

מאריאז' פְרֶר - חנות כבטן אוניה

כבר עשרים שנה, עוד מימי השהות הראשונה שלי בפריס אחרי הצבא, אני מבקרת אצל מאריאז' פרר לפחות פעם בחודשיים. נכנסת, נעמדת בכניסה, עוצמת עיניים, פוקחת ומרחרחת את האוויר הדחוס והמבושם. מקרבת אפּי אצל פחי התה הגדולים ומדמיינת את האחים אנרי ואדואר לבית מאריאז' עצמם. מלבישה אותם מחלצות ארגמן וזהב כפיראטים, מעטרת ראשם בפאות מתולתלות ובכובעים משולשים,  מסיעה אותם עד סין הרחוקה, מעמיסה על גבם שקי תה ומשיטה אותם באונייה בחזרה עד נמל מארסיי. עכשיו, כשאני חושבת על זה, החנות באמת נראית כבטן אונייה והשהות בה משום מה גורמת לי להתנדנד. בקומה למעלה יש מוזיאון תה. תיבות מעץ ישנות שהייתי הופכת בשמחה לשולחן סלוני, מכונות ישנות לטחינת העלים השחורים שהייתי באושר מסבה לאהיל והרבה תמונות ישנות מצהיבות שהייתי כמובן תולה על הקיר ומספרת לכולם שאלו בני משפחה שלי.

חזרתי אתמול לפריס מתל אביב, מן המציאות העתידית למציאות העכשווית, וכדי לא לנסות להבין מה בדיוק קורה כאן הזמנתי כוס תה משובח. הוספתי חלב כפי שנוהגים חברי האנגלוסקסים, ערבבתי דבש כמו סבתי בימים של כאב גרון, בחשתי את הסערה בכפית מוכספת והרגשתי בבית.

יום 35

דורית

ז'ו דסן בשירו גני לוקסמבורג

Joe Dassin – Le jardin de Luxembourg

גני לוקסמבורג

כבר הרבה זמן לא ביקרתי

יש שם ילדים רצים ועלים נושרים

יש שם סטודנטים שחולמים לסיים את הלימודים

ומרצים שחולמים להתחילם

יש נאהבים שצועדים חרש

על השטיח האדום שפרש לפניהם הסתיו

וישנו אני, לבדי, וקצת קר לי.

.

עוד יום ללא אהבה

עוד יום של חיי

לוקסמבורג הזדקן

האם זה הוא?

האם זה אני?

זאת לא אדע.

פוסט זה פורסם בקטגוריה Dorit Shilo's countdown. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

2 תגובות על כוס-תה

  1. עירית כץ הגיב:

    הא! האחים מאריאז'!
    עכשיו ברור לי שזה בזכותך
    שבכל פעם שאנחנו מגיעים לפריס
    אין לנו ברירה אלא לעבור בבית המרקחת הריחני הזה
    לרכוש תערובת של תה "מרקו פולו"
    ולהשתמש בתיון אחד לפחות לשתי כוסות (סם יקר!)

    ברוכה השבה ליבשת
    ולכבוד החתונה המלכותית המתרגשת
    אני מצרפת לינק לאחד עשר כללים נוקשים
    לשתיית המשקה במתכונתו האנגלית (באדיבות זאביק)

    A Nice Cup of Tea by George Orwell –
    http://www.booksatoz.com/witsend/tea/orwell.htm

    • עירית, מקסים!
      תודה רבה על הקישור.
      כמובן שכל ההוראות האלה גורמות לי מיד לרצות להכין נס קפה או לשתות מים מהברז.
      נשיקות מפריס החמימה

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s