המהפכה הצרפתית

אתמול בצהרים ז'אן-לוק ופרדריק ביקרו אצלי. ז'אן-לוק ופרדריק הם סבלים, ובידיהם החסונות נשאו את כל חפצַי שש קומות מטה והניחו אותם בתוך משאית בצבע כסף. ארגזים, רהיטים, תמונות, הכל עטוף היטב היטב בניר אריזה חום עם פקפקים. בתוך המשאית חפצי נראו אבודים כמעט כמוני, ובעיקר נדמו לחפצים של מישהו אחר. ובלב המערבולת של ניירות אריזה חומים שהתעופפו לכל עבר, של נייר דבק לבן, מרעיש וטורדני, ושל שני סבלים צרפתיים שניסו לגלות חוש הומור – ישבתי אני מרותקת לכורסה, נועצת מבטי בפעולות הקצביות של ידיהם המיומנות. ישבתי ללא תנועה, ללא מחשבה, מנסה להרים קמעה את האבן שישבה על חדרֵי ליבי ואיימה לצנוח מטה מטה לקול חריקת הסלוטייפ.

מארי אנטואנט - הדיירת המפורסמת ביותר של הקונסיירז'רי

בשעות אחרי הצהריים ז'אן-לוק ופרדריק ביקשו ממני בנימוס לקום מהכורסה, העמיסו אותה על גבם, לקחו ממני צ'ק, לחצו את ידי, אמרו "מרסי מדאם" בפעם האחרונה, והשאירו אחריהם מהפכה צרפתית. אמנם הם לא ניפצו פסלים, לא שברו מראות, לא ערפו ראשים, ודירתי אינה ארמון ורסאי, אבל בכל זאת היתה כאן מהפכונת שלי פרטית, והרי ליומיים הקרובים אני עדיין בצרפת.

אחר-כך הלכתי לעבודה בפעם האחרונה. זה דווקא מאורע די משמח, וכדי לחגוג את האירוע החלטתי לחזור הביתה במונית ולא במטרו. לא מתוך פינוק או עצלנות, אלא מתוך היכרותי עם הדרך, עם הכביש היפה ביותר בעולם שחוצה את פריס, מחבר בין המערב למזרח ומלווה את נהר הסֵן נגד כיוון הזרימה. הנסיעה הזאת, מפלאס דה לה קונקורד ועד גשר טולביאק יפה ביום, מרהיבה בלילה, מפנקת בימי השמש ומלאת הוד בשעות הגשם כשהנהר זועם על קירות האבן שבנו לו משתי גדותיו ומציף את הרציפים.

בפלאס דה לה קונקורד עמדה פעם "מדאם גיליוטינה" והִפרידה ראשים אציליים מהצווארון. עשר דקות מזרחה על הכביש מגיעים לארמון הקונסיירז'רי, מהעתיקים בארמונות המלוכה הצרפתית, שבו חיכו האצילים למותם כשראשם עדיין מחובר לצוואר. הדיירת המפורסמת ביותר של הקונסיירז'רי, שהפך בימי הטרור לבית כלא, היתה מארי אנטואנט, וכשמבקרים במקום מוצאים בתא-מעצרה בובת שעווה לא מוצלחת בדמותה, שמזכירה קצת את זאת של צביקה פיק שהוצבה במוזיאון השעווה במגדל שלום.

Les voies sur berges - הכביש היפה ביותר בעולם

 ובין כיכר המוות לבית הסוהר ההדור עוברים על פני מוזיאון אורסיי שהיה פעם תחנת רכבת יפה במיוחד, ומוזיאון הלובר על לבניו האפורות, ונוסעים קרוב קרוב לרגלי הגשרים : פּוֹן נֵף ("הגשר החדש") שהוא בעצם העתיק ביותר היום, פּוֹן דֵז-אר הרומנטי והשרמנטי, פּוֹן סן מישל שמקדם את פניה של "גברתנו", הלא היא קתדרלת נוטר דם, עד שמגיעים לאי סן-לואי על שני השפיצים שלו ועל גלידת "ברטיון" המפורסמת שלו, שאני כנראה היחידה בכל צרפת שחושבת שהיא לא כל-כך טעימה. והכביש רץ רץ קרוב למים, ועל המים שטות סירות, ועל הסירות תיירים חייכנים מסוחררים מהחן ושיכורים מהרבה יין. ואני במונית בשעות של בין אור ובין חשכה מלווה בעיני את כל המראות האלה כמו הייתה זאת הפעם הראשונה, עד שהגעתי הביתה.

את הרשומה האחרונה לבלוג זה אכתוב כבר בדירה אחרת, בעיר אחרת, ואפרסם אותו בעזרת סַפַּק אינטרנט אחר. בינתיים לא נשאר לי הרבה: לנשק על שתי הלחיים שכנים יקרים, לאמץ אל חיקי חברים אהובים, לשלוח אס אמ אס אחרון לברמן המצודד שנתן לי את מספר הטלפון שלו, להוציא את הגרביים מהמזוודה כי שוב קר… לשתות כוס יין סנסֵר לבן, לנשום עמוק ולספור עד שתיים.

יום לפני אחרון,

דורית

סרז' גנזבורג, בשיר הכמעט יחידי שלו שאני אוהבת –  "באתי לומר לך שאני עוזב…"

  "…Serge Gainsbourg – "Je suis venu te dire que je m'en vais

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה Dorit Shilo's countdown. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

5 תגובות על המהפכה הצרפתית

  1. avivamishmari הגיב:

    תחושה חריפה של מציאות. לא? תמיד ככה לפני עזיבה סופית.
    היה פעם סרט "הנאהבים מפונט נף" או כך היה שמו במקור. חיפשתי ומצאתי שזה של ליאו קראקס. קולנוע מעצבן, יומרני אבל מאוד פוטוגני.

    • מעניין, זה הסרט הראשון שראיתי בצרפתית בלי תרגום… הייתי מאוד גאה שהבנתי הכל אע"פ שיש שם אולי שלוש דקות של דיאלוגים.
      סרט אכן יפה מאוד ששמורה לו פינה חמה בליבי

      ובקשר למציאות… איפה מנגנוני ההדחקה שצריך אותם?

  2. טלי הגיב:

    החור שתשאירי בלב של פריס לא ישוב להתמלא אלא בשובך לביקור מפעם לפעם.
    לאחר שריפאה את הפצעים והמכות של מיטב בניה ובנותיה המאומצים, מאבדת אותם פריס
    לטובת המציאות הבריאה והחזקה של הבוחרים בחיים.
    זאת אולי הסיבה שלעתים נראה כאילו העיר הזאת מסרבת להיפרד.
    כמו לעזוב אישה יפה הנותנת תחושה שיש עוד אלף כמוך.
    לא כך הם פני הדברים.
    פריס אוהבת אותך.
    לנצח.

  3. מור הגיב:

    גם אני הייתי, גם אני חייתי, גם אני עזבתי את פריז, 60 קג (גם כן באדיבות אלעל) והרבה פחות שנים ממך אבל החוויות – כאילו כתבתי אני כל אחת ואחת מהן. וגם אני לא מבינה מה מצאו בגלידה הזו.. פריז יכולה לקרוע את הנשמה והיא יודעת את זה. Depayser – לא מכירה פועל כזה בעוד שפה.. אומרים שמספר השנים שלוקח להתאקלם הוא כמספר שנות הגלות בניכר, מקווה בשבילך שהחשבון הזה לא נכון:),, אני עדיין מתגעגעת בטירוף..

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s