פחות מעשרים וארבע שעות אחרי הנחיתה בנתב"ג נסעתי לדירתי החדשה ביפו. הגעתי אליה רק גוף, קצת מזיע, ולראשי המרוקן רעמת שיער לחה. שמונים הקילוגרמים, כבוּדה של תושבת חוזרת, שהוטסו בחינם באדיבות אל-על הועלו במאמץ רב אל הקומה הראשונה. סיבוב ראשון קצת חורקני של המפתח במנעול הדלת, והנה אני עומדת… בדירה ריקה. אמממ, על זה לא חשבתי. הנחתי את תיקַי על רצפת החדר שנאנחה תחת כובד משקלם, ושמחתי. לרצפה חורקת אני רגילה.
חשבתי לפרוק את המזוודות אחת אחת ולסדר את מעט החפצים שסחבתי איתי כדי שארגיש קצת בבית, אך לא היה לי היכן. חוץ משמיים כחולים, אבק לבן ושעות אחר הצהריים תוצרת הארץ, לא היה לי בדירה שום דבר. אך היות שאמי היקרה והנהדרת הפתיעה אותי וציידה לי את המטבח, הוצאתי מהתיק גלויה עם תמונה של בולדוג מעופף שקיבלתי מברלין, הצמדתי אותה למקרר החדש בעזרת מגנט שהיה לי משום מה בכיס וירדתי למטה.
כיכר עגולה שקוראים לה השעון - יפו
ולמטה חיכו לי שדרות שקוראים להן ירושלים, וכיכר עגולה שקוראים לה השעון, ועמוד חשמל אחד בקרן רחוב שעליו נשענתי והתחלתי לבכות. מבעד לסגול של זגוגיות משקפי השמש שלי שהתערבב בסגול של המסקרה של 'דיור', יכולתי לראות ספה יפהפייה מוצגת לראווה בחצר של רפד, להריח את קרבתו של הים התכול, לתמוה על כך שביפו מאכילים יונים בבורקס, ולהבחין באמא שלי ישובה במכוניתה וצופה בדמעותי מהרמזור. חייתי חמש-עשרה שנות אנונימיות בפריס… עוד לא יממה בישראל, וכבר נתקלתי באמא שלי ברמזור.
השעון ליד הדירה הקודמת שלי בפריס... Horloge de la Gare de Lyon
– סלח לי בבקשה, כמה עולה הספה? שאלתי את הרפד.
– קודם תשבי, תראי כמה נוח, זה אמריקאי, לא תרצי לקום.
– בזה אני לא בטוחה, בכל זאת השמש קצת שורפת אותי.
– נו אז לא חבל על הספה? קחי אותה איתך הביתה, מסכנה ככה בשמש. תעשי מצווה.
– אולי מחר, עכשיו אני צריכה לקנות חלב.
שמתי פעמי ל- AM PM . מי שלא גר בצרפת או בכלל באירופה אינו יכול להבין את סוד הקסם של הסופרמרקט הנפלא הזה: קמתי קצת מוקדם בבוקר, הוא פתוח, אחרי יום ארוך וקשה הוא עדיין פתוח, חזרתי מבילוי לילי ונזכרתי שנגמר לי הבלסאמי, הרי הוא פתוח, עצמתי עיני לרגע או סובבתי את הגב, פתוח פתוח פתוח. אני יכולה לשוב ולהתענג על המילה הנעימה הזאת "פתוח", כה נדירה בעיר האורות שעסוקה כל הימים בלסגור וללכת הביתה.
אסתר הקופאית האתיופית קיבלה אותי בקופה עם חיוך חינני של שוקולד: "יוהו, איך תסחבי את כל זה ועוד הפרצוף שלך מלא סגול". אין מה לעשות, עניתי, אני צריכה למלא את הבית, ואספתי אל חיקי את בקבוקי המים, דיאט קולה, שמן זית וחבילת קציצות תרד של טבעול. גם את המונוסודיום גלוטומט של טבעול לא אכלתי חמש עשרה שנה, וכמו המדלן של פרוסט, הוא לעולם יחזיר אותי לימי הסטודנטיאליות בגילמן.
ביפו מאכילים יונים בבורקס
– מי שקונה טבעול מקבל עגלת-קניות במתנה. אמרה לי אסתר בחיבה.
– באמת? למה?
– כי יש מבצע.
– אה.
– ושלושה חטיפי גרנולה בעשר את רוצה?
– לא, תודה.
– למה לא? זה במבצע!
– כי זה לא נראה לי טעים.
– נו שלושה בעשר, בשבילך שלושה באסתר, אמרה וחייכה ומילאה את ליבי בחיוך הצ'וקולטה שלה.
יום +2
דורית
אתי אנקרי בשירה המקסים "קראת לי אסתר"
דורית יקרה,
ברוכה את בהגיעך מפריז ליפו.
תתארגני ובואי ניפגש לקפה, כמו בימים הקרים ההם.
ממישהו שמכיר היטב את המעבר בין שתי הערים…
להשתמע בטוב,
יחזקאל
חזקאל יקר
בהחלט ובשמחה. נחמד יהיה לשתות קפה פה, לשבת בחוץ ולא לקפוא מקור.
נתראה בקרוב
כמו תמיד, וכמו שדיברנו, אלה הפרטים הקטנים. מילא היונים והבורקס, מילא ההזמנה לישיבה על הספה בלי לקנות – אבל מה הקטע עם הבולדוג המעופף?
ברוכה הבאה!
נו אביבית, בולדוג עם כנפיים. חמוד כזה.
ברוכה הנמצאת!
שלוש בבוקר, ערב ערב חג, וסיימתי לקרוא את כל הפוסטים שלך, משהו שלא קרה לי מעולם. בדכ קוראת אחד מכל אחד. וכמעט אף פעם לא מגיבה. אבל פריז זו פריז ועכשיו אני לא יודעת איך ולאן הולכים מכאן. החזרת אותי אחורה בתקופה שאני ככ צריכה ללכת קדימה:-)
מור שלום,
תודה רבה רבה על הקריאה שלך ועל התגובות.
ולפעמים כדי להתקדם כמו שצריך שווה להציץ אחורנית לכמה דקות.
שיהיה לך נעים ובהצלחה בכל
דורית
כל יליד יפו מברך על הצטרפות ליפו. מיפואי ליפואי כוחנו עולה. אגב, מכבי יפו לא מה שהיה פעם. וחוצמזה את כותבת שופרייא.
תודה רבה לך מקרב לב!
והיידה מכבי אע"פ שלא מה שהיה פעם
מקסים מקסים מקסים.
תודה 🙂