עוד יום שישי, עוד יום של שמש, עוד יום נוסף שאני מלקטת לקיום הספירתי שלי. בינתיים אני אוספת תעודות, מסמכים ואישורים המעידים על הסטטוס שלי: קובץ ניירות סרוקים שנאגרים בג'י-מייל ואשר מודיעים לעולם שאני כזאת וגם כזאת ועשיתי ככה וככה. ומגיע לי פה ואני חייבת שם, וקחי את הזמן את בשוק, ממש חוויה פוסט טראומטית. ומה זה חמש-עשרה שנים מול חודש, ומה זה חודש מול נצח, מה זה הנהר מול השמש, ומה זה חיים מול חיים חדשים.
בינתיים אני מנסה לבשל ולהאכיל את כל מי שבא לבקר אותי בצימר היפואי שלי. עומדת משתהה מול פרודוקטים ים-תיכוניים, נפלאים וריחניים ולא יודעת מה לעשות איתם.
"רועי, רועי, שאלתי את חברי השף המדופלם, איפה אני מוצאת פה לרדון?"
"לרדון את רוצה, מאמי? איפה את חושבת שאת נמצאת? תשכחי מזה"
" אז איך אכין ממולאים?" הקשתי קושיית תם, קצת מטומטמת.
"אנשים פה מכינים ממולאים ממרגרינה ואת מחפשת שומן של חזירים", הצחקתי אותו.
את קניות האוכל שלי בצרפת הייתי עורכת דווקא בליון ולא בפריס. כל שבוע הייתי נוסעת לעבודה חמש-מאות קילומטרים, נשארת יומיים-שלושה וחוזרת. כל שבוע אורזת תיק, עולה על רכבת, חוצה את כל בורגונדי במהירות של שלוש-מאות קמ"ש ונוחתת בעיר הקסומה הזאת שגם עליה אונסק"ו הכריז כעל אתר מורשת עולמית ואולי קצת יותר בצדק. ליון יפה כמו איטליה, טעימה כמו צרפת, קרה בחורף כמו האלפֹּים וחמה בקיץ כמו ים-המלח. חוצה אותה לא נהר אחד אלא שניים, הרון והסון, ושניהם רחבים, סוערים, קוצפים, אפורים ומעליהם זרועים עשרות גשרים שאפשר לחצות ולחצות קדימה ולאחור, ימינה ימינה שמאלה שמאל ולא לדעת שובע.
שובע. מונח מרכזי בתרבות הליונזית שבה על כל ראש עובדות לפחות שלוש מסעדות, ולא סתם מסעדות אלא "בושונים" (Bouchons), "פקק" בצרפתית, שכן חלל הבושון– מסעדת פועלים במקור – היה בעבר צר וארוך כדומה לצוואר בקבוק. ושם היין ניגר כשמנת, החמאה נוטפת כשומן אווז ותבשילי הבשר משמשים כתחליף חמצן (ותסלחנה לי כל הטָליוֹת שבחיי– צמחונוּת נחשבת שם לתופעה לא ברורה של הטבע).
והיכן קונים את כל המוצרים? בשווקים ובייחוד בזה המקורֶה הקרוי על שם השף המהולל והמיתולוגי פול בוֹקיז (Bocuse). עולם ומלואו של גבינות, נקניקים, דגים, פירות וירקות, יופי אסתטי של טעמים וריחות, ואצל הקונדיטור המפורסם "סֵב" (Sève) אפשר אפילו למצוא עוגיות בטעם פוואָה גרָה (foie gras)
ולי אין כאן לא פול ולא בוקיז אבל יש לי רועי הררי שמבשל מצוין לא פחות ושלקח אותי לסיבוב היכרות בשוק הכרמל. שם לי ביד אחת קובה עיראקי, בשנייה מיץ גזר ותפוז, ופצח בשיעור מאלף על כל דוכן ודוכן בשוק.
"נו, איך אני מסתדרת?" שאלתי בגאווה.
"סבבה מאמי, אבל אם תמשיכי להגיד 'סליחה אדוני' כל חמש דקות לא נתקדם בחיים. מרפק קטן ויאללה קדימה לדוכן הבא".
"חכה חכה, עניתי, תן לי עוד שבוע ובפעם הבאה אני כבר יורקת על הרצפה".
בעוד חמישה ימים אטוס לליון ואל הזוהר ימי הביניימי שלה. אל בנייני האבן היפים, אל חדרי המדרגות המפותלים, ואל המסדרונות הצוננים שמחברים בין אלה לאלה ויוצרים רחובות שלמים. קצת עבודה, קצת חברים, קצת שופינג … כולל כמה חתיכות של 'לרדון'. הבטחתי לרועי.
יום +40
דורית
ברברה שרה על ה- Gare de Lyon : תחנת הרכבת בפריס שממנה יוצאות כל הרכבות דרומה ושממנה יצאתי אני לליון כל שבוע.
השיר מוקדש לבנז'מן – חברי היקר.
האתר של דורית שילה 
איזה פוסט פוקק עורקים!
לא רק את ליון, גם את הפוסט שלך חוצים שני נהרות, הרון והסון. אחד זורם קדימה ואחד אחורה… וככה עד שבסוף מגיעים. נסיעה טובה יקירתי.
תודה אביבית על התגובה היפה.
נשיקות
WOW דורית , פשוט נפלא. ידעתי שאת מוכשרת ,מצחיקה , שנונה וחכמה אבל עכשיו פשוט נפלתי.
התמוגגתי על כל מילה, התיאורים הנפלאים והציוריים שלך פשוט נפלאה, את!.
אז, אני כבר ארוזה, ליון אמרת לא? 40 יום….אני עוברת אצלך…..אההה סליחה, בכלל לא הוזמנתי….
בילוי מדהים שיהיה.
אשמח מאד להיפגש איתך כשנחזור.
יש לי תחושת בטן כזאת טובה שאיתך אפשר פשוט להתגלגל מצחוק.
שולחת לך חיבוק וים של אהבה !
טלי.
טלי יקירתי, תודה רבה!
חיבוק ונשיקות גם לך ובהחלט נפגש עם חזרתי, אולי נלך לשחות ביחד 🙂
בי בינתיים
J'ai déjà vu cet escalier dans un château en France, rappelles moi où il se trouve
Nico
C'est à Lyon, Nico 🙂
C pas Blois ou Ambroise
כמה אני אוהבת אותך אוהבת את הצילומים שלך האוכל שלך ובמיוחד את הכתיבה שלךךךךךךךךךךךך את הורגת אותי כול פעם מחדש והדמיון שלי כבר מיתפרע והריריות בפה עובדות שעות נוספות עם תמונת הכול שלך והתאורים