בִּיבִים

בשכונה שלי ביפו כולם צדיקים: שמעון ובן-דוסא, בן-עזריה ובן-זומא. כל החבר'ה מהתלמוד, כל החבר'ה של חברי היקר רון ניוולד שאת הגיגיהם הוא חוקר. את רון השארתי מאחור בפריס ואליו אני מתגעגעת מאוד, ובמקומו קיבלתי את החכמים האלה שהעירייה החליטה משום מה ששמותיהם צריכים לעטר את רחובות יפו. כולם כאחד גדולים בתורה, וכולם כאחד עוטפים את שוק הפשפשים וקצת חונקים אותו. ומתברר שגם צדיקים גמורים הולכים לשירותים, ושהפסולת שהם מייצרים נשפכת גם היא לביוב. וכך, בוקר אחד הרימו דחפורים צהובים את כל האספלט של הרחוב שלי, ופועלים כהי-עור גידרו את הפצע שנפער באדמה וחסמו כל אפשרות לכל תנועה.

רבי חנניא בן-דוסא

"עבודות ביוב, גברת", ענה לי מנהל העבודה מבעד לענני האבק וקורי השינה, "חודש-חודשיים והלכנו, קפה את עושה?"

"אפילו לא ידעתי שיש ביוב ביפו", מלמלתי כלא מאמינה.

"גם אנחנו לא, אמר, תאמיני לי שגם לי זה בא בהפתעה, ואני עוד בענייני צנרת כבר שלושים שנה".

שלושת הפועלים האתיופים, צנומים ופניהם חתומים, שקעו שבוע אחר שבוע בתוך החפיר. הרימו כלים, התניעו מנועים וניגבו מעל מצחם את אגלי הזיעה. ויום אחד, ללא כל התראה, נעלמו כלעומת שבאו ולקחו איתם את מנהל העבודה. עשרה ימים הכתה השמש על הבור הגדול שהיה פעם הרחוב שלי. ללא רחמים הכתה ובישלה את הדחפורים הגדולים, את הצינורות החלודים ואת השומר הערבי שלעס במבה ללא הפסקה.

וכמו בסיפור איוב, עוד זה מדַבר וזה בא: בוקר אחד אני פותחת את החלון ורואה ריבועים ריבועים בכל הרחבה. "חפירות ארכיאולוגיות, גברת, ענתה לי הארכיאולוגית הבלונדינית, זה יהיה סיפור של לפחות חצי שנה. -"מה חשבתם, התרגזתי, שתחפרו ביפו ולא תמצאו משהו? בכל זאת העיר הזאת כבר לא ילדה".

מה נראה לך שהם מחפשים? שאלתי חבר כשאפינו צמודים לגדר, צופים בקוקו הבלונדיני שיושב במרומים ובוהה בחבורת ילדים פלסטינים היושבים כפופים ומברישים אבנים צחיחות.

– לא יודע, הרהר, אולי מטבעות, אולי כדי חרס, אולי שליֵשו היתה עורלה. ואולי הם יגלו שירושלים בכלל היתה כאן…

אם ירושלים זה פה, עכשיו אני באמת חייבת לעבור דירה, עניתי.

חפירות ארכיאולוגיות ביפו

חודש ימים כופפו הפלסטינים מעל ריבועי האבן של היהודים ומעליהם קוקו בלונדיני, יריעות יוטה שחורות, שמש לוהטת ואלוהים. מהעירייה הגיע מכתב שבעקבות הממצאים מרחיבים את החפירות עד בית מספר ארבע ושכנראה יורידו לנו גם את המדרכות. ולמחרת כולם הלכו. הורדו יריעות היוטה, פורקו הריבועים, הלכו הבלונדיניות וחזרו האתיופים העצובים. חזר גם השומר עם הבמבה.

ואז… אז התפוצץ צינור, והבור שהיה פעם הרחוב שלי הפך לאגם. ואולי התפוצץ ה-צינור כי כבר יומיים אני שוטפת כלים ומכבסת במים חומים.

אין פריס ברשומה הזאת, קשה לי לחבור אליה בשעת לילה מאוחרת או בוקר מוקדמת זאת. המואזין מסלסל לי בכל החלונות, הדחפורים הצהובים נראים אפורים ודוממים בקול גדול. אתר הבנייה ממול מתערסל ומשתעל בנחת, והפועלים האתיופים מתחילים להגיע בשקט בשקט ותיכף יתחילו לעבוד עוד יותר בשקט. לפריס יש הביוב שלה וכרגע אין לי צורך בו.

דורית

Têtes raides מבצעים את שירו הנהדר של ברסאנס "מרטן המסכן", שגם הוא, כמו כולנו ביפו, חופר וחופר.

Pauvre Martin – Tetes Raides

פוסט זה פורסם בקטגוריה Dorit Shilo's countdown. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

3 תגובות על בִּיבִים

  1. yoav (@yoav) הגיב:

    "ומתברר שגם צדיקים גמורים הולכים לשירותים"
    לא ידעתי שגם הם הלכו לבית הכיסא. 😀

  2. avivamishmari הגיב:

    כל אלה הם כמובן סימנים ברורים לקריסת השיטה הקיימת. את חלק מתהליך היסטורי, התעודדי!

  3. בצלאל א הגיב:

    באמת מצחיק.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s