כשהייתי ילדה היו לי שלושה חלומות : לחלות בשחפת, לגור בחנות (לא משנה איזו, העיקר שתשקיף לרחוב), ולהצליח לישון. נגד שחפת חיסנו אותי, אהבת החנויות הפכה לחיבה לקומות קרקע, ולישון… טוב, לישון זה כבר סיפור בפני עצמו. אומַר רק זאת: על בחורה כמוני לא מאיימים בהרדמה כללית. אתה יכולים להזריק לי לווריד thiopental ואולי methohexital ולערבב קצת עם propofol – ואני צנצנת חרדל דיז'ון אם אני לא מתעוררת כמו פנתרה. לא אשקר ואומַר שזה לא גורם לי לשקוע בתרדמה עמוקה ובשכחה מתוקה שבמהלכן אפשר לחתוך בבשרי, לתפור את עורי או לבצע בי כל זמם אחר, אבל תכלס, אין עלי בחוסר שינה.
"את רגישה למשהו?" שאל הרופא המרדים באסותא.
"לאנשים נודניקים ולדגדוגים".
"ולתרופות?" שאל, ולא חייך אלי ברוסית.
"לא", הרצנתי, מפשילה שרוולי לקראת המחט, מדמיינת את הדם יוצא לי מהווריד ואוזל לי מעור הפנים.
"קעקוע יפה", אמרה האחות, "מה זה, ורד?"
"לא, זאת חיפושית".
"באמת? לא רואים", אמר המרדים.
"את זה תגיד לפרנקי המחוֹרר מהאיסט וילג' בניו-יורק. טוב, היינו קצת שיכורים …"
"… ותגיד, למה כל כך קר בחדר הניתוח, אה? כי כולם פה רוסים?" הכנסתי לו בחזרה בעצבים.
"… אז מה, ככה נופלים לתרדמת? שוקעים? מה, לספור עד מאה?"
"את יכולה לנסות, נראה אותך מגיעה לשלוש", סוף סוף חייך אלי מורפיאוס.
וסליחה? ומי מכל הצוות הסטרילי הזה אחראי כאן על הפחדים? כמה זמן לוקח להרדים בחורה חיוורת עם תלתלים? ומה יקרה אם אקום ולא אצליח להירדם יותר לעולם? ומה יקרה אם אתעורר ואגלה שאני כבר לא כאן? ושנייה, מישהו זוכר מה אני עושה פה בכלל? כי לי אין מושג. על השחפת ויתרתי, שכרתי דירה בקומה ראשונה, אז לפחות שיעזרו לי כבר לישון!
ואז פקחתי עיניים. וגיליתי שישנתי בסך-הכל שלוש שעות. הספקתי לשמוע "היא תישן כבר עד הבוקר", ולהבין שהשאירו אותי לבד, כלומר בלי הבְּלֶקְבֶּרי והמחשב הנייד. חצות באסותא, ערה בחצות, עפעפיים פקוחים, אישונים מורחבים ואינפוזיה קצת מתחת לחיפושית. זה הכל? זה כל מה שנותנים פה? שלוש שעות של שינה? וזה עוד אמור להיות בית חולים מודרני ומתקדם. ומה אני אמורה לעשות עכשיו, ועוד בלי טלפון? הרי כאשר שואלים אותי מה אקח לאי בודד אני עונה תמיד: חיבור מהיר לאינטרנט; וזה שבוקע מהמוניטור של אסותא – איך לומר? – דיגידם דיגידם, זריז הוא לא.
אבל מה שכן היה למוניטור של אסותא, זה רדיו… והנה אני, מבודדת, מרותקת למיטה וערה מִתמיד ונזכרת שהרדמה כללית או לא, היום יום שני ועכשיו חצות, השעה שבה דורי מנור, שלומציון קינן וציפורי הלילה המתפייטות שלהם משדרים בגלי צה"ל. שעתיים שידר חברי האהוב, ריאיין, שוחח, הקריא שירה, ובהפתעה הקדיש לי בשידור חי שיר של ברסאנס Les Ricochets. שיר של גשרים, שיר של פריס, שיר שלנו.
אחר-כך נרדמתי.
האתר של דורית שילה 