סבתא, תראי

"סבתא תראי", אמר הילד באוטובוס, "סבתא תראי, לאישה הזאת יש המון נקודות על הפנים, יש לה המון נקודות על הפנים, סבתא תראי". וכל האוטובוס הפריסאי חייך, נעץ בי מבט זריז ומיד כבש אותו ברצפה. כי יש דברים שעושים בצרפת  ויש דברים שלא עושים, ומה שבייחוד לא עושים זה מְתַקשרים אחד עם השני באוטובוס. הילד הזה רק בן ארבע או חמש. יש לו זמן לגדול ולהפוך מנומס וצרפתי. יש לו זמן לגְבוה, להחליף את המעיל הסגול הבוהק במעיל שחור או חום חמור סבר, לעטוף את צווארו בצעיף צמר משובץ, ללמוד להביט בנקודה ערטילאית באוויר ולהפסיק להסתכל לאנשים בפרצוף. מה שבטוח לא ישתנה אצל הילד זו הבלורית השופעת. כאן גברים לא מסתפרים קצר, גם לא אלה שמקריחים.

הכיסא שעל התיקרה: בית קפה שהריהוט שלו מורכב מספסלי מטרו ישנים.

חזרתי לפריס עשרה חודשים אחרי שעזבתי אותה ואני מנסה בכל כוחי לעשות מעשי תיירים. להתבונן ביופי המרהיב הזה כאילו אין בכל קרן רחוב, בכל שיח גזום למשעי, בכל כניסה לתחנת מטרו, איזה זיכרון פרטי, אישי ואינטימי חקוק וטבוע לנצח. זיכרון המלחש אלי: "שלום לך, איפה היית? מה ככה הולכים? את בטוחה שאת זוכרת?" ואני, שבורכתי בזיכרון מברזל ובלב של מרשמלו, מדלגת בין המצבות כבין טיפות גשם עשויות קריסטל. רצה מפגישה לפגישה, מנשיקה על לחי אחת לנשיקה על השנייה, רצה להספיק להספיק להספיק – ובעצם להספיק מה? האם אפשר להסיר געגוע רק כי חוזרים שוב ושוב על אותה פעולה?

הלכתי לטייל במארֶה. לבד. הייתי צריכה לרגע להיות בפריס לבד. לטייל במארה זה משהו שעושים כשבאים לבקר אותך חברים. אני מעולם לא לקחתי את עצמי לשם. יש מסלול קבוע, יש חנויות קבועות, יש גנים קבועים ויש מוזיאון קרנבלֶה המקסים וגם זה של פיקאסו. התיישבתי ב"לה שז או פּלָפון" (בצרפתית: הכיסא שעל התקרה), בית קפה שהריהוט שלו מורכב מספסלי מטרו ישנים. אחת הסיבות שאני אוהבת ללכת לשם (מעבר לסיבה שמה שלא יהיה, יקרה או יתחולל, הוא תמיד יהיה שם, בית קפה ללא תאריך סגירה), בעצם הסיבה המרכזית שאני אוהבת ללכת לשם היא השירותים. בתוך תאים נאים המצופים כליל במתכת נקבעו עיניות, עשרות עיניות, וכאשר מציצים דרכן אפשר לראות בכל אחת ואחת מהן תמונות של פרות. פרות לבנות, פרות חומות, פרות שחורות. חמש דקות לוקח לי לשתות את הקפה ועוד עשרים להגיד שלום כל פעם מחדש לכל אחת ואחת מהפרות. לפני כמה שנים, לתקופה של כמה חודשים, בעל המקום החליף את התמונות של הפרות באלה של כָּלות… ובזמנו שאלתי את עצמי אם זה היה אקט מחאתי או שסתם רצה לרמוז לחברה שלו שלא בא לו להתחתן.

ישבתי בבית הקפה החביב, הוצאתי מחברת ועט, וכרגיל התחלתי לספור:

דברים ששכחתי:

  1. שמלצרים בפריס צריך ליירט כי אחרת הם פשוט לא ניגשים.
  2. שספרים זה לא סטימצקי! ושבארבע במאה, כאן זה בעצם ארבע בעשר, אפשר לקנות יופי של ארבע אשכוליות אדומות.
  3. כשמדליקים סיגריה ברחוב, כל שיכורי העיר נדבקים ומבקשים גם אחת.
  4. כשאומרים "בונז'ור" לא חייבים לחייך.
  5.  שגבינה מסריחה במיוחד כדאי לעדן בקצת חמאה.
  6. עד כמה חסרה לי הצרפתית.

דברים שזכרתי:

  1.  שרציתי לעזוב.
  2.  שאין בי חרטה.

עוד יומיים אני חוזרת הביתה.

דורית

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה Dorit Shilo's countdown. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

10 תגובות על סבתא, תראי

  1. רוני הגיב:

    איזו רשימה מקסימה של אהבה מרירה-מתוקה.

  2. יואב כץ הגיב:

    מרגש, מרגש, ממש מרגישים את כל אחת מהדקות שלך שם

  3. Alona Kimhi הגיב:

    דוריתוש, לרגע חשבתי שעזבת לפאריס לנצח. איזה כיף שזה רק מסע קצר. נפלא שאת חוזרת והלא חברותנו תולה באוויר כהבטחה נפלאה וטרם הספיקה להתחיל למרות שאין לי ספק כי שעתה תגיעה. משתוקקת לפגוש אותך לקפה או למה שתרצי. כמה נחמד היה לשוטט איתך במארה ולבהות בבוטיקים ולהכנס למוזיאונים הקטנים ולאכול גבינה מרוככת בחמאה. אך גם בתל אביב אשמח לקחת אותך לאנשהו, אמנם בלי פרות בשירותים אבל לפחות האחת עם השניה. חיבוק גדול. אלונה

  4. avih הגיב:

    נאה כתבת 🙂

  5. dorymanor הגיב:

    כל מלה – סלע.

  6. תמי ליבנת הגיב:

    איזה יופי. תענוג של פוסט.

  7. צבי ארום הגיב:

    מהנמשים לא תיפתרי, אולי מהגעגועים כן – ואולי בעצם כדאי שישארו

  8. חמוטל הגיב:

    מקסים תודה שאת

  9. עדנה הגיב:

    מקסים

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s