ליקי

בשבוע הספר ליקי באה לבקר בדוכנים של הוצאת "אחוזת בית" ואמרה לי: "ארגנטינה. את הרומן הבא שלי אכתוב על ארגנטינה. שם יגורו שתי נשים יפות, אחת בת עשרים, השנייה בת ארבעים, והן תהיינה חברות נפש. ומתחת לחלון שלהן יסתובבו הטנקים של המהפכה". כך אמרה לי ליקי ולגמה מהבירה שמזגתי לה.

ליקי אגינסקי – גולדברג

"איך הגעת למהפכה בארגנטינה, ליקי?", שאלתי אותה.

"מה את יודעת", היא ענתה. "אלה בדיוק הטנקים שהסתובבו מתחת לחלון שלי".

ואני יושבת מולה, על כיסא מפלסטיק לבן, מתבוננת בעיניה היפות וחושבת שבחמש-עשרה השנים שחייתי בפריס לא ראיתי אפילו לא טנק אחד.

כשחוזרים לתל אביב אחרי היעדרות כל כך ממושכת לא מצפים לפגוש אף אחד, בטח לא אשה כמו ליקי, ועוד פחות חושבים שיקרה לך משהו מעניין. החיים כל כך שייכים ל"שם" שאין לך מושג איפה נמצא ה"פה" ומה הוא בדיוק הוא אומר. וחוץ מזה, בלי קשר לגיאוגרפיה, מה כבר יכול לקרות לך אחרי גיל ארבעים חוץ מוויתורים? אפילו את הבלוג הזה הפסקתי לכתוב כשגיליתי שאין לי יותר היכולת לספור ימים. כל האקשן של "יום אחד ועוד אחד ועוד אחד" נלקח כאשר קלטתי שחיי, בדומה לחייהם של כולם, חזרו להימדד בחודשים, ועוד שתי דקות לערך אף יימדדו בשנים. ככל שאני מתרחקת מהאירוע המכונן ההוא שהפך את חיי, אני כבר לא יכולה להתרפק עליו יותר. כמו מוות של אדם קרוב, לאף אחד אין סבלנות לעצב שלך שנה וחצי אחרי שהוא הלך. אז חיים עם זה לבד, מוזגים עוד כוסית ומסתובבים עם חור.

את ליקי פגשתי בדיוק לפני שנה, עוד כשה"שם" וה"פה" היו דומים, ולפגישה הראשונה שלה עם המשרד שלנו היא הביאה פרחים. גם בפגישה השנייה היא הביאה פרחים וגם בכל אלה שאחריהן. אני חושבת שמעולם לא ראיתי את ליקי נכנסת בדלת בלי שידה תאחז בזר פרחים שהושמו מיד באגרטל והוחלפו בספל קפה שחור. אחרי שקראתי את כתב היד של הרומן שכתבה הבנתי שטעיתי. שהרבה מאוד דברים יכולים לקרות לאשה אחרי גיל ארבעים וגם אחרי חמישים, ושאולי את הוויתורים הגדולים של חיי עשיתי דווקא אז, כבחורה צעירה בשנות העשרים. ומה זה בכלל משנה על מה ומתי מוותרים כל עוד יש האומץ לא להפסיק לרצות?

לא הספקתי לשמוע את כל הסיפור על ארגנטינה, לא הספקתי לספר כל מה שליקי רצתה לשמוע, לא הספקתי להכיר אותה באמת. אבל היופי, הנועם והמלים שסבבו אותה הספיקו לעטוף את לבי.

יהי זכרך ברוך.

דורית

… ובתוך הדפים של הזמן שאבד
אנשים נגמרים ברגע אחד…
"אימפריות נופלות לאט" – מאיר גולדברג / דן תורן

פוסט זה פורסם בקטגוריה Dorit Shilo's countdown, Uncategorized. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s