ירח בבלומפילד

בעוד חודשים ספורים (שאף אחד בעצם כבר לא סופר) אחגוג שנתיים של מגורים בעיר האמצע יפו. עיר אמצע בין פריס (שהשארתי מאחור) לתל אביב, עיר שלא באמת רציתי להגיע אליה, לא כרגע. ראיתי את יפו כמו מחנה המעצר בעתלית: חשבתי שאלוּן על מיטת דרגש שמלרגלותי הכלבלב הפסיכופט והמצוּרפת שלי, שמישהו כבר ידאג לי לארוחות, סביר להניח שזה יהיה אבו חסן עם החומוס שלו, שמישהו אחר יטיל עלי מטלות יומיומיות בשעות הבוקר, למשל להקציף את החלב ל"הפוך" בקיוסק בכניסה לנמל, ויניח לי לנפשי בשעות אחר הצהרים, לנמנם או לשבת ולקרוא משהו בקפה "יאפא". וכך אחיה לי בהמתנה אין סופית שמשהו יקרה, משהו דרמתי דיו כמו הקמת המדינה שתחסל את המחנה אחת ולתמיד, או לפחות איזה מבצעון חילוץ של יחידת קומנדו מפוארת שתעמיס אותי על הליקופטר ותסיע אותי הביתה.

מכבי קביליו יפו

הזרקורים בבלומפילד

אלא שאת יפו לא חיסלה הקמת המדינה, ואי אפשר לומר שלא ניסו. אבל גם אילו היו משתלטים עליה כל החייזרים שבקוסמוס, כל העולים העשירים מאמריקה שקנו דירות באנדרומדה או סתם פליטים תלושים כמוני, אף אחד לא יכול היה באמת להזיז לעיר הזאת שיש לה קיום משלה שבדרך משונה התחבר לקיום המשונה שלי.

עכשיו, אחרי כך וכך חודשים ועוד מעט שנים שאני כאן, אני חושבת שהבנתי שאת רעיון "חיי השיתוף" המציאו למעשה פה ביפו, ולא במזרח אירופה כפי שנהוג לחשוב. קחו למשל את הבניין שבו אני גרה, כל החשמל של שבע הדירות שבקומה מחובר בעצם לבית המלאכה שבקומת הקרקע ופעם בחודש, חודש וחצי, או חודשיים, עוד לא ממש הצלחתי לעקוב, הבעלים תולה בחדר המדרגות שלט "נא לשלם את חשבון החשמל, במזומן כמובן". או למשל חברה שגרה בצד הדרומי יותר של שכונתי גילתה יום אחד שחצר ביתה מוצפת במים עכורים ולא נמצא כלל מקור ההצפה. בסוף הסתבר שביוב של בניין הנמצא שני רחובות משם נסתם ועלה על גדותיו דווקא בחצר הפרטית שלה. "רק ביפו", התלוננה כשישבנו בבית הקפה שבשכונה, "רק ביפו מישהו מוריד את המים בשרותים איפשהו ליד השדרה ושעתיים אחר-כך נייר הטואלט שלו צף אצלי בגינה". כולם ישבו והנהנו, הוסיפו עוד כפית סוכר לקפה, בחשו לאט לאט שלא יישבר המרקם של הבוץ ונאנחו: "וואלה צודקת. אבל תגידי תודה, לפחות יש לך ביוב".

היום פגשתי אשה יפה ומוכשרת, שרק מלהתבונן בה מתחשק לשבת ולכתוב רומן. היא שאלה אותי למה הפסקתי לכתוב בבלוג. עניתי לה שדי, נגמר, כמה אפשר לטחון את פריס או את הכאב הזה של ההגירה האינסופית. "עזבי פריס, תכתבי את יפו" אמרה וכמו בסרטים המצויירים ראיתי את פני משתקפים במשקפי השמש השחורים והמלכותיים שלה ונזכרתי שבחודש הראשון לחיי היפואיים, עמדתי בערב קייצי אחד על המרפסת (המשותפת כמובן) ואמרתי לשכנַי: "תראו את הירח בעיר הזאת, הוא מאיר רק את צד שמאל של השמיים, כמה מוזר. כאן מימין חשוך לגמרי, וכאן השמיים ממש בוהקים" אחד משכני הביט בי בהפתעה ואח"כ הביט בחיוך שנפרש על פני כל השאר ואמר: " ירח, אה מותק?! כפרה, זה הזרקורים של בלומפילד".

דורית

פוסט זה פורסם בקטגוריה Dorit Shilo's countdown. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

10 תגובות על ירח בבלומפילד

  1. יותם שווימר הגיב:

    נהדר. את מוכרחה לכתוב את יפו. עוד.

    • יותם יקר, רק אם תבוא כבר לבקר 🙂

      • Nehama Kuperstein הגיב:

        גם אני גרה ביפו…ברירת מחדל אבל הפוך. הצטרפתי לבן הזוג שלי שלא רצה לגור ברמת גן. אז תדעי לך שישנם לילות בפברואר שהירח מאיר את השמיים אז הוא צעיר עדיין – סהר אבל מלא אור שיוצר שובל של אור על הים. וזה לא מבלומפילד. צריך פשוט להביט מערבה מבלומפילד אל הים. אין כמו יפו בלילות .

  2. Zipi Fish הגיב:

    תענוג צרוף ! אפשר עוד ?

  3. דסי הגיב:

    התגעגעתי. אנח כבר מחכה לספר, אוהבת את הדפדוף הלא וירטואלי. נשיקות

  4. עירית כץ הגיב:

    כתבת נפלא! גם על המחנה (הקמת המדינה לדעתי לא חיסלה אותו, אפילו להפך. בעצם אני כותבת עכשיו דוקטורט שלם על העניין 🙂 והרגת אותי מצחוק עם הירח של בלומפילד. תכתבי את יפו, תכתבי את פריס, העיקר תכתבי!

  5. תודה עירית יקרה.
    וגם את!

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s