צפון שכם

לערוך קניות ביפו זו חוויה בפני עצמה. זה לא כמו לקפוץ ל"מגה" או אפילו בקטנה ל"טיב טעם" ולמלא את העגלה. זה מזכיר לי יותר את חווית הקניות הפריזאית שכל מוצר קונים בחנות  מיוחדת רק לו: גבינות בפרומז'רי (שאהבתי לכנות "גבינֵרי"), דגים אצל מוכר הדגים, הפּוּאסונרי, (שזכה גם הוא לעיברוּת "דגֵרי") ושהיה שופך כל שעה מים על המדרכה על מנת לנסות להסוות את הריח, ואת הבשר אצל שלושת האחים הקצבים בעלי העיניים הקטנות והאף השטוח שנראו כאילו יצאו מסרט האנימציה "שלושה חזרזירים קטנים". לכל דבר הבית שלו. גם ביפו זה כך: חומוס אצל אבו-חסן, בורקס אצל ליאון, פיצוחים אצל מאיר, פלאפל אצל חג' כחיל (המכונה אצלי חג'קעס), שניצלים אצל זלמן, ומתוקים בממלכת החטאים הנצרתית שנפתחה לא מזמן בשדרות ירושלים. כל כך קרובה לבית שלי, שאני אפילו לא יכולה לומר שאני מתעצלת לצאת מהבית, ופשוט, כדברי השיר, מפליגה אל החנות בתוך הכפכפים.

shkm2

שכם, שם זה קורה ושם זה הכי טעים.

-"בואי בואי יא חבּיבּתי", אמר לי הירקן, "מה תרצי? זיתים?

-"כן נראים נחמדים הזיתים האלה עם חתיכות הלימון".

-"אה, זה משהו מיוחד זה, זה בן-דוד שלי מביא משכם".

-"וואלה? עכשיו הייתי אצל עַלי במכולת וקניתי פרורי לחם, הוא אמר לי שאח שלו מביא אותם מִשכם".

וואו, שכם. שם העיר הקרובה-רחוקה הזאת הזכיר לי את ימי ילדותי כש"הגדולים" היו נוסעים לחו"ל ואהבו לנפנף במתנות שהביאו מ"שם" ולומר: "זה מלונדון", "אה, זה מרומא, אין כאלה בארץ", "בפעם הבאה שאני נוסעת לניו-יורק אני מביאה עוד אחד". עשור אחר-כך רובנו התחלנו לנסוע לחו"ל לבד, ולאחר שני עשורים, לונדון, רומא וניו-יורק, על המותגים שלהן, החליטו לבוא לבקר בארץ בעצמן ואפילו להשתקע. הנגישות של המקומות הרחוקים עמעמה את הקסם מהמוצרים שמביאים מ"שם", והתחנה הסופית של דרך המשי האקזוטית הפכה להיות דיזנגוף סנטר. ולפתע, ולפתע הביאו לנו שכנינו היפואים את שכם. אח נאבּלוּס השומרונית על טעמה המתוק שהושרה בתבלינים אסורים, על תבשיליה המבעבעים בלהט מאחורי המחסומים, ועל חייה השוקקים ברדיוס המתאפשר בין הניידות של מג"ב. שכם. שם זה קורה ושם זה הכי טעים.

לפני חג הפסח טיילתי בשדרה עם חברי הפילוסוף שאוהב פחמימות, עוגות גבינה ובחורות עם תלתלים, וגלשנו בטבעיות לתוך גן העדן המתוק הזה, החדש בשדרה. הזמנו קפה, תה עם נענע ושתי בקלאוות פיסטוק, והתיישבנו מחויכים. היות שאני לא יכולה לשבת ולשתוק נכנסתי לשיחת רכילות עם ה"קנְדי מֶן" הנצרתי. השמצנו את הכנאפה הירושלמית (עד לא מזמן מספר אחת אצלי) בהשוואה לכנאפה הגלילית, וכשהגיעו התה והקפה לשולחן כבר הספקנו לדלג בכל ערי הרשות הפלסטינית ולמיין אותן על פי ריכוזיות מי הסוכר.

-"איזה כפיות יפות!", אמרתי, מעריצה בעיני את הפיתוחים המסולסלים על המתכת המבריקה, מאיפה הן?"

-"לא תאמיני", אמר איש הסוכר ונעץ בי עיניו, " זה מצפוֹן שכם! לא מחליד, לא נשארים כתמים".

A Palestinian boy arranges traditional cookies in a box to be sold in Nablus, ahead of Eid al-Adha

כבר הספקנו לדלג בכל ערי הרשות הפלסטינית ולמיין אותן על פי ריכוזיות מי הסוכר.
צילום: שכם, רויטרס.

-"צפון שכם ?"

-"כן, זה משהו משהו."

אתמול בא לבקר אותי ידידי היקר בנז'מן והביא אתו חומוס מהפינה השנייה, כי אבו חסן סגר לפסח. "שיפוצים", אמר ידידי, ועיקם את האף.

-"כן חבל, אבל ההוא בפינה אומר שהוא מביא את הגרגרים משכם", אמרתי והרגשתי יפואית מתמיד.

-"וואלה?",

-"וואלה!" הדגשתי ובצעתי את הפיתה בדרמטיות.

-"אממ", המהם חברי התל אביבי, התקין משקפיו והישיר אלי מבט, "דווקא שמעתי שעזה זה השכם החדש".

דורית

פוסט זה פורסם בקטגוריה Dorit Shilo's countdown. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

4 תגובות על צפון שכם

  1. avih הגיב:

    אבל קפה את מזמינה מפריז, אה? 🙂

  2. shoshhazangrinberg הגיב:

    כבר לפי הכותרת אמרתי לעצמי "שוק אירופאי". ההפתעות מכל עבר, הסבלנות לגלות אוצרות…

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s