יום השנה השני

ביום השנה השני לעזיבתי את פריס רציתי לצאת להסתובב בתל אביב ולקנות וילונות לחדר השינה שלי. יותר מדי אור יש שם. בחדר שינה צריך שיהיה מספיק אור כדי למצוא את האייפון, את השלט של המזגן ואת המבט בעיניו של האיש הישן לצידי, שהולך ומצטמצם לפני שהוא נרדם. רציתי גם לקנות ברזנט כחול שיכסה את מכונת הכביסה שלי שנצרבת בשמש במרפסת, מדפים לספרים החדשים בעברית שאגרתי בשנתיים האחרונות, וצבע מיוחד, נוגד-חלודה, לרגליים של שולחן הכתיבה מפורמייקה שנתן לי איציק, השכן הכי שווה ביפו.

הצלחתי להעלות בעיני רוחי רק את הדרך לסופרמרקט

ביום השנה השני לעזיבתי את פריס רציתי לצאת החוצה ולהרגיש כמו כולם, אבל רחוב הרצל היה מלא בזוגות מהפרוורים ובנשים בהיריון, כאילו חילקו כרטיסי כניסה בקצה הרחוב ואנשים כמוני, שגרים בבתים ישנים ביפו ויש להם רצועה של כלב בקצה היד, צריכים להסתנן דרך הסמטאות כדי למצוא מתלה למגבות לחדר האמבטיה.

ביום השנה השני לחזרתי לישראל היה חם. כל כך חם, שנשרפו לי כל הנמשים ולא התגעגעתי לגשם. חזרתי הביתה בידיים ריקות, חיש מיד מקלחת זריזה, ואחריה טפטפתי מים על כל הרצפות. התהלכתי בדירתי יחפה ובשיער רטוב וחיכיתי שהכל יתייבש. חיכיתי גם שמשהו יקרה, שהטלפון יצלצל, שהדוור ידפוק בדלת, שהשכנה תביא לי כוס סוכר, וחשבתי לעצמי שזה מוזר שאני חושבת על דברים כל כך סטנדרטיים ולא על סצנות דרמטיות סוחטות דמעות כיאה למלודרמה תורכית מהלכת שכמוני.

ביום השנה השני למגורַי בלבנט התיישבתי על הספה בסלון ולרגע אזרתי אומץ. הדלקתי סיגריה, נפנפתי בתלתלַי ספוגי הלחות, והעזתי לדמיין איך נראה בוקר שם. ומבין כל הגשרים, בתי הקפה, המוזיאונים, הפסאז'ים והארמונות, הצלחתי להעלות בעיני רוחי רק את הדרך לסופרמרקט, את המסלול הקצר בין חנות הגבינות לירקן, את מספר העצים שהכלב שלי היה מטיל עליהם את מימיו כשהלכנו לבנק, ואת מספר הדקות הנדרשות כדי לשלוף מטבעות מהארנק בדרך למוכר הטבק. חמש עשרה שנים בבירה האירופית הגדולה והמפוארת ואני כלואה ברדיוס של עשרים צעדים. נתתי חיים שלמים בעבור חיים חדשים, ולא ביקשתי דבר בתמורה. אפילו לא זיכרונות. רק כמה אביזרים הולמים לאמבטיה ולחדר השינה. והרי גם שם כולם נוסעים בסוף ל"איקאה".

בבוקר יום השנה השני לעקירתי שכבתי במיטתי שטופת השמש, והאיש שישֵן לצידי נתן לי נשיקת בוקר טוב. ולא היה לי משנה אם בחוץ מדברים צרפתית או עברית או ערבית, ולא היה לי משנה אם אקנה וילון, ולא חיפשתי להשתייך, ולא רציתי לדמוע, ולא ביקשתי לצהול. קמתי, התלבשתי, קשרתי את הכלב ויצאתי לרחובות. אחרי עשרה צעדים הצמדתי לאפי את משקפי השמש, כי אחרי הכל אפשר להסתנוור די בקלות משפע האור הזה.

דורית

בוקר בפריס: ז'ק דוטרון בשירו "פריס מתעוררת" Paris s'éveille.

יום העזיבה את פריס

יום ההגעה לישראל

יום השנה הראשון