פריס "מאוחדת"

בביקור האחרון שלי בפריס הייתי עייפה ובעיקר כאבו לי הברכיים. בביקור שלפניו חטפתי דלקת ריאות שלא עזבה אותי חודשיים. בביקור שלפני כן נמלאתי עצב ודמעות שהדליקו את הסינוסיטיס הרדום במערות האף. החודש, לפי שלוש שנים, עזבתי את פריס, ארזתי את עצמי על כל שלוחותי וחזרתי לגור בארץ, ואני שואלת את עצמי: האם כל מה שנותר מהעיר הזאת שלי זה ערימה של תחלואים ומחושים? ואיך יכול להיות שמעיר-מבצר היא הפכה בזמן כה קצר לסניף של קופת חולים.

בעיקרון אין לי שום בעיה לבלוע את כל התרופות הצרפתיות האלה כי בכל מקרה הן אף פעם לא עובדות.

בביקור לפני האחרון, זה של הדלקת ריאות, נאלצתי בלית ברירה לבקר את ד"ר הווֶי רופא המשפחה השכונתי. חייזר משונה שכבר שלוש שנים נאבק במחשב המקינטוש החדש שקנה לעצמו ועדיין לא הוריד את מעטפת הפלסטיק מהמקלדת. כן כן, בצרפת להרבה מהרופאים אין עדיין מחשבים וכן כן, הרופא שלי הוא פחות או יותר רופא המשפחה הלא יהודי היחיד בפריס. כשעברתי לגור בשכונה החדשה ברובע השלוש-עשרה, דווקא רציתי לבחור ברופא היהודי שמעבר לפינה ולקשקש אתו על המשפחה שלו שבאשדוד או שבנתניה, אבל הקוד של דלת הכניסה לבניין לא פעל. אז עברתי את הכביש ונכנסתי לחדר ההמתנה של החייזר עם הכרטיסיות. גם לפתוח דלתות זה עסק לא פשוט בפריס. לרוב הבניינים הישנים, בני מאה שנה ויותר, יש דלת עץ כבדה שחסומה בקוד. אצל הרופא שלי יש דלת נוספת בפנים עם אינטרקום שלא תמיד עובד. כשהזמזם סוף סוף פועל צריך להיכנס למעלית מיניאטורית לאדם אחד שקירותיה מצופים בשטיח מסריח בצבע בורדו. עולים לקומה שלוש וחצי ויורדים חצי קומה ברגל. מצלצלים בפעמון הדירה ואז אחרי חמש דקות הרופא, או אחיו התאום רופא השיניים, פותחים את הדלת ומובילים אותך לחדר ההמתנה המשותף שבו כמה כסאות ומגזינים נצחיים של רכילות מקומית.

אני מאוד אוהבת רכילות מקומית כשאני בצרפת, אולי מפני שלא אכפת לי ממנה בכלל. מאז שחזרתי לארץ הפסקתי לקבל מידע על גיבורי הריאליטי, נישואי הזמרים, לידות השחקנים, ופתאום רציתי להישאר אצל הדוקטור עוד כמה שעות כדי להתעדכן. ברכילות ישראלית אני לא מתעניינת, היא גורמת לי לסבל רב מדי וכשאין טלוויזיה בבית לא מקבלים אותה בלי שרוצים ישר בפנים. גם את הרופאים בפריס אני אוהבת. על כל צינון הם נותנים אנטיביוטיקה, צל של עצב מטופל בפרוזאק, וכאב ראש קל נגמר בדרך-כלל בכימותרפיה. בעיקרון אין לי שום בעיה לבלוע את כל התרופות הצרפתיות האלה כי בכל מקרה הן אף פעם לא עובדות. אנחנו, חבורת הישראלים בפריס, הקמנו רשת מסועפת של סחר ב"אקמול" שעבדה מצוין ושלא היתה מביישת אף סוחר סמים קולומביאני. גם שמפו ומרכך שיער בבקבוקי ענק של ליטר הברחנו מהארץ בלית ברירה משום שהצרפתים פשוט לא שמעו על תלתלים.

 

-בונז'ור דוקטור, אתה זוכר אותי?

-כן כן, ואני רואה את התיק הרפואי שלך על מסך המחשב.

-אה, יופי, כל הכבוד.

-את מגיעה אלי מ-2011.

-לא, אני מגיעה אליך מ-,2004 אבל אז לא היה לך מחשב.

-נכון, אז מה היה לך מאז 2004? אני רואה שלא רזית.

-מה, גם אתה?

-אבל גם לא השמנת.

-אה.

-זה חשוב מה היה ב-2004? אני כבר לא גרה כאן. אני גרה בישראל. הגעתי אתמול לפריס והיום אני לא מצליחה לנשום.

-נכון אני שומע, ברונכיט חריפה.

-אנטיביוטיקה?

-כמובן. והרבה. עשרה ימים לפחות.

 

אחרי עשרה ימי אנטיביוטיקה, קבע הרופא השכונתי שלי ביפו שכבר לא מדובר בברונכיט ואנחנו מתמודדים עם דלקת ריאות. הוא החליף את האנטיביוטיקה הצרפתית בתרופה מתוצרת הארץ. כשאני חושבת על זה, גם הרופא היפואי קצת חייזר, אבל יש לו שני מחשבים ובחדר ההמתנה שלו כולם מדברים בטלפון הנייד או צופים בטלוויזיה. שאלתי אותו אם יכול להיות שבעקבות החזרה לארץ הגוף שלי איבד את המערכת החיסונית הצרפתית שלו, וכשאני שם אני הרבה יותר חשופה לפגעים. שאלתי אותו גם אם זה הגיוני שלמערכת חיסונית של אשה בת ארבעים פלוס יהיה מתג on/off שעושה כל אשר עולה על רוחו כשהוא חוצה יבשות.

הרופא נשען לאחור בכיסאו, התבונן בי מבעד לעדשות משקפיו, ואמר : "אחרי שתגמרי עם האנטיביוטיקה, תחזרי אלי וארשום לך פרוזאק".

+שלוש שנים

דורית

פוסט לכבוד שנת החזרה הראשונה

פוסט לכבוד שנת החזרה השנייה