רמזורים

קיץ רביעי מאז שהחלפתי את צרפת בישראל, שעזבתי את פריס לטובת יפו, את החורף לחובת הקיץ. ארבעה קיצים, שישה מקומות עבודה (בלי לספור חלטורות), כמה סיפורים קצרים ותרגומים, שלוש דירות, כך וכך רומנים חסרי חשיבות (בלי לספור חלטורות), עשרה קילו נוספים, אפס ילדים ואהבה אחת גדולה. שנמשכת.

קיץ רביעי שמסמן את חזרתי לחיק האומה הצרפתית בג'וב חדש וחביב שעוסק במילים, ושבו כל בוקר אני בודקת עד כמה אני יכולה למתוח אותן, להעביר אותן משפה לשפה, בלי לשנות להן יותר מדי את המשמעות. מה אומר? עבודה ממש אירופה עם משכורת הוגנת שמשולמת בזמן ולא שוטף פלוס נצח.

placditali

Place d'Italie

ככל שחולף הזמן פריס מתכווצת לכדי נקודות מרוכזות תמציתיות של חיים, ממש כמו שקיקי תמצית עשבים שנשכחים בכוסות תה, והחור של חמש-עשרה שנותי שם הופך לגוש מוצק של חוסר סבלנות. ככל שעוברים הימים, כך בציר הזמן של הפייסבוק שלי כולם מגלים לכולם פנינות פריזאיות שאין כמותן: פטיסרי שרוקחת את המקרון המושלם בטעמי גן-עדן, ביסטרו שמגיש את הסטייק הצרוב הנפלא בעולם על מצע של עלים נדירים, סיור לילי מתחת לחלונה של מרקיזה כלשהי שהיתה פילגשו של איזה רוזן ושעבורה גילף את ידיות דלת הבניין בצורת כרובים, או שקפץ מהחלון שבקומה השנייה ישר על הבלטה השבורה הזאת כאן על המדרכה שסביבה אנחנו עומדים. אח איזו אהבה עזה, הידד לשפע, תחי ההערצה. וכעס על עצמי עולה וגואה בתוכי שאין אני יכולה לקחת חלק בחגיגה. ולא מפני שהמקרון המושלם שאני מכירה הוא מהעונה שעברה שעברה שעברה, וגם לא משום שהפסקתי לאכול בשר, או כי המרקיזה היתה בסך-הכל אשה אומללה. אני לא יכולה להיות חלק מהשמחה כי בלילה בלילה, בצאת הכוכבים, אני שוכבת במיטה ונזכרת ברמזורים.

אתמול, למשל, הצטנפתי בזרועות המזגן של חדר השינה שלי, כיוונתי את האייפון שיעיר אותי בשעת בוקר מוקדמת כדי ללכת לעבודה, ומן האוב העלתי את דמותי שלי מחכה לאור האדום שיתחלף לירוק ברמזור להולכי רגל בפלאס ד'איטלי. התחלתי לחשב כמה פעמים עמדתי ככה, מול מעבר החצייה וניסיתי לחצות את האוונו ד'איטלי כדי לתפוס את האוטובוס הביתה. כמה פעמים עמדתי שם ברמזור הארוך הזה ונרטבתי מהגשם השוטף כי מעולם לא לקחתי אתי מטרייה. ואולי חיכיתי שם יותר פעמים בחום המהביל הרווי בזיהום אוויר? וכמה פעמים ניסיתי בכלל לחצות את הצומת לכיוון השני, למשל כשירדתי מהאוטובוס כדי ללכת ל"פנאק" או למסעדה הלאוסית הסמוכה? והאם תמיד היו נעוצות באוזני אוזניות? ואולי דווקא קראתי ספר? ומתי הגיע הרגע שבו זנחתי את המוזיקה או את הקריאה ברמזור לטובת הסמס?

אין שום דבר סקסי ברמזורים. אין שום דבר מסעיר בזכרונות שלי. וגם אחרי פשפושים רבים אני לא מצליחה למצוא שום מקרון או מרקיזה להלל בפייסבוק. אני כן מתגעגעת לחברַי אהובַי שעדיין חיים שם, מתגעגעת לעצמי נשענת על העמוד, מתבוננת בזה שממול, מחכה שהאדום יהפוך לירוק ושאחצה כבר, שאחצה כבר, כדי שאוכל להגיע.

יום השנה הרביעי.

דורית

(מוקדש לשרוני ולאלסידיו)

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה Uncategorized. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

4 תגובות על רמזורים

  1. א. שובל הגיב:

    לדורית, מעניין מאד
    לא הכל הבנתי.

  2. צבי חזנוב הגיב:

    מקסים! ואשמח לשמוע עוד על המקום של המרקיזה (כידוע אני מת על הסיפורים הללו).

  3. חמוטל הגיב:

    אין בי געגעועים, מוזר. אבל כשאני קוראת אותך אני מרגישה את החיבור החזק שיש ביננו, אנחנו חולקות את אותו ריח, אותם צבעים, אותה גלויה של זכרונות. לך רק יש את האומץ להכנס לשם ולכתוב את זה החוצה. נשיקות וגעגועים אליך המון

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s