הסלון של דורית

כשגרים ביפו מתרגלים לכל מיני דברים: למואזין שמתחרה בפעמוני הכנסייה, לבומים של זיקוקי דינור, ליריות אקדח (כן כן), לסירנות משטרה. מתרגלים גם לאתונות ולעיזים שחוצות מדי פעם את השדרה, ולכלבים משוטטים עם חבל קרוע על הצוואר במקום קולר ומבט עצוב בעיניים. אפשר אפילו להתרגל לחתולים המגודלים, המלכים הבלתי מוכתרים של העיר, שמסתובבים בחבורות בפוזה של אופנוענים על הארלי דיווידסון ובנדנות על המצח.

"קישטה", אני אומרת לאחד מהם, ג'ינג'י עם חזה מנופח שהסתובב סביב הכלב שלי ולא נתן לו לעבור. הג'ינג'י נעצר, הסתובב אלי באיטיות מופגנת וסינן מתחת לשפמו: " אמרת משהו בובה?"

השכן מלמטה, שישב על המדרכה וצפה במחזה משועשע, לקח שכטה אחרונה מהג'ויינט שבידו וחייך:  "וואלה איזה אומץ יש לך את להתעסק עם החתולים פה. תנסי בצרפתית, אולי זה יבלבל אותו. איך באמת אומרים קישטה בצרפתית?"

"chut", אני עונה ומשפילה מבט.

"איך? שו?"

"לא, chut, ככה עם השפתיים משורבבות קדימה. הנה ככה: uuuuu". ואני מתקרבת לשכן ולוחצת בשתי אצבעות על לחייו עד ששפתיו מתכווצות, ומרפה בבת אחת כשאני מגלה שהג'ינג'י טיפס על גג המכונית החונה לידנו ועכשיו הוא צופה בנו בעניין.

"תראי אותו", אומר השכן, "נהיה לי אינטיליגנט. נראה לי שהוא גם רוצה ללמוד צרפתית".

נכון, אני מורה. כל חיי לימדתי. אבל מעולם לא עלה בדעתי שאעביר יום אחד שיעור צרפתית מאולתר לשכן סטלן ולחתול ערס בלב שוק הפשפשים של יפו. ולמה לא בעצם? הרי כל כך חסר לי היומיום בצרפתית. אזמין אלי לסלון כמה חברים, וכמו בסלונים הפריסאיים של המאה השמונה-עשרה, נמזוג משקה, נכרסם תופינים ונדבר בצרפתית. כמו בפריס, אבל ביפו.

"נו, בוא כבר", אמרתי לכלב שלי בצרפתית, כי מה אפשר לעשות, זאת השפה היחידה שבה הוא לא רק שומע אלא גם לפעמים מקשיב. "בוא כבר יא פחדן, כולה כמה חתולים".

 "את בטח יודעת יודעת צרפתית, מה?" עיכב אותי השכן.

"כן אני מסתדרת", חייכתי.

"מה, ככה ממש ממש טוב?"

"ממש טוב, בכל זאת חייתי שם הרבה שנים".

"את נותנת שיעורים?"

"אתה יודע מה?", חייכתי עוד ונמלאתי שמחה, "אתה יודע מה?, כן!"

"איך אומרים למשל 'מותק יש לך עיניים יפות'?"

"אה, את זה בצרפתית לא אומרים, את זה בצרפתית עושים".

dorit saloon

פורסם בקטגוריה Dorit Shilo's countdown | כתיבת תגובה

ליקי

בשבוע הספר ליקי באה לבקר בדוכנים של הוצאת "אחוזת בית" ואמרה לי: "ארגנטינה. את הרומן הבא שלי אכתוב על ארגנטינה. שם יגורו שתי נשים יפות, אחת בת עשרים, השנייה בת ארבעים, והן תהיינה חברות נפש. ומתחת לחלון שלהן יסתובבו הטנקים של המהפכה". כך אמרה לי ליקי ולגמה מהבירה שמזגתי לה.

ליקי אגינסקי – גולדברג

"איך הגעת למהפכה בארגנטינה, ליקי?", שאלתי אותה.

"מה את יודעת", היא ענתה. "אלה בדיוק הטנקים שהסתובבו מתחת לחלון שלי".

ואני יושבת מולה, על כיסא מפלסטיק לבן, מתבוננת בעיניה היפות וחושבת שבחמש-עשרה השנים שחייתי בפריס לא ראיתי אפילו לא טנק אחד.

כשחוזרים לתל אביב אחרי היעדרות כל כך ממושכת לא מצפים לפגוש אף אחד, בטח לא אשה כמו ליקי, ועוד פחות חושבים שיקרה לך משהו מעניין. החיים כל כך שייכים ל"שם" שאין לך מושג איפה נמצא ה"פה" ומה הוא בדיוק הוא אומר. וחוץ מזה, בלי קשר לגיאוגרפיה, מה כבר יכול לקרות לך אחרי גיל ארבעים חוץ מוויתורים? אפילו את הבלוג הזה הפסקתי לכתוב כשגיליתי שאין לי יותר היכולת לספור ימים. כל האקשן של "יום אחד ועוד אחד ועוד אחד" נלקח כאשר קלטתי שחיי, בדומה לחייהם של כולם, חזרו להימדד בחודשים, ועוד שתי דקות לערך אף יימדדו בשנים. ככל שאני מתרחקת מהאירוע המכונן ההוא שהפך את חיי, אני כבר לא יכולה להתרפק עליו יותר. כמו מוות של אדם קרוב, לאף אחד אין סבלנות לעצב שלך שנה וחצי אחרי שהוא הלך. אז חיים עם זה לבד, מוזגים עוד כוסית ומסתובבים עם חור.

את ליקי פגשתי בדיוק לפני שנה, עוד כשה"שם" וה"פה" היו דומים, ולפגישה הראשונה שלה עם המשרד שלנו היא הביאה פרחים. גם בפגישה השנייה היא הביאה פרחים וגם בכל אלה שאחריהן. אני חושבת שמעולם לא ראיתי את ליקי נכנסת בדלת בלי שידה תאחז בזר פרחים שהושמו מיד באגרטל והוחלפו בספל קפה שחור. אחרי שקראתי את כתב היד של הרומן שכתבה הבנתי שטעיתי. שהרבה מאוד דברים יכולים לקרות לאשה אחרי גיל ארבעים וגם אחרי חמישים, ושאולי את הוויתורים הגדולים של חיי עשיתי דווקא אז, כבחורה צעירה בשנות העשרים. ומה זה בכלל משנה על מה ומתי מוותרים כל עוד יש האומץ לא להפסיק לרצות?

לא הספקתי לשמוע את כל הסיפור על ארגנטינה, לא הספקתי לספר כל מה שליקי רצתה לשמוע, לא הספקתי להכיר אותה באמת. אבל היופי, הנועם והמלים שסבבו אותה הספיקו לעטוף את לבי.

יהי זכרך ברוך.

דורית

… ובתוך הדפים של הזמן שאבד
אנשים נגמרים ברגע אחד…
"אימפריות נופלות לאט" – מאיר גולדברג / דן תורן

פורסם בקטגוריה Dorit Shilo's countdown, Uncategorized | כתיבת תגובה

Paris 2012

אין לי טלויזיה וגם הרדיו לא עובד כל כך טוב. האינטרנט המהיר כנראה מתעייף כל הדרך מתל-אביב ליפו, מגיע לפה מזיע ומתנשף, ומעביר אלי אינפורמציה חלקית ולא תמיד מדוייקת. כל זה כדי לספר שרק הבוקר נודע לי שאתמול נפתחה האולימפיאדה בלונדון. ראיתי בעיתון תמונות צבעוניות, ראיתי זיקוקים מפוארים, ראיתי משלחת מצוחצחת בכחול לבן וראיתי מלכה עם כובע נוצות. את כל זה ראיתי וזה לא עשה לי שום כלום. שום נים של רגש לא זע, שום רשרוש או אבחוש בחדרי הלב, אף התרגשות למראה החיוכים, התלבושות ואחוות העמים שנמרחה לכולם על המסכים ועלתה הרבה יותר מדי כסף.

עיריית פריס לפני שבע שנים.

רק על אדם אחד חשבתי באותו הרגע וזה ברטראן דלנואה, ראש עירית פריס. האיש הזה ששיגע את כולנו לפני כשבע שנים כאשר רצה, כל כך רצה שטקס הפתיחה הזה ייערך בפריס. העיר הוצפה בכרזות, שלטי חוצות, פרסומות בטלוויזיה, מדבקות, סיכות, ספלים לקפה, כוסות בירה… העיר הוצפה בלוגו הזה Paris 2012 וזה היה נראה כאילו ראש העיר הנכבד צובע את שמי העיר בשלט אחד גדול ועליו כתוב "א נ י  ר ו צ ה".

הרבה דברים רצה ראש העיר האמביציוזי הזה וכשנבחר אנחנו בעיקר רצינו אותו. רצינו אותו כי הוא היה ראש עיריית פריס ההומו הראשון וזה אומר הרבה מאוד דברים. כמו נשיא ארה"ב השחור הראשון, כמו האישה הראשונה על הירח, כמו כל בן מיעוטים או שמתייחסים אליו כאל בן מיעוטים (כי בינינו, מה בדיוק מיעוט בנשים?) שמקבל לרגע לגיטימציה מהכלל ומוענקת לו מעין מדליה נוצצת שעליה חרוט "אחי שיחקת אותה, אתה כמעט נורמלי" ונורמלי בצרפת זה אומר : גבר, לבן, נוצרי, סטרייט, בן בורגנים שלמד ב"גראנד אקול" –כלומר בית ספר גבוה כלשהו. באמריקה פחות חשוב היכן הוא למד "הנורמלי" ויותר חשוב אם הוא איש משפחה. הצרפתים, לעומת זאת, ממש לא אוהבים שמחליטים בשבילם איך משפחה צריכה להיראות וכמה אנשים חברים בה. מיטראן במשך שנים שיכן את בתו הלא חוקית מזארין ואמהּ בארמון מאחורי האליזה (משכן נשיאי צרפת), כולם ידעו ולאף אחד זה לא הזיז כי הרי זה "ידוע" שבעיר האורות זוג בעצם מורכב משלושה. כן, לפריסאים יש כל מיני הגדרות מסוג זה לכל מה שקשור לחיי האישות, הזוגיות והמין, הם אוהבים לקבע את המציאות הפראית של חיי הכרך במימרות שהמציאו ושאפשר לשלוף לפי הצורך. עוד אחת נפוצה לא פחות : "למצוץ זה לא לבגוד".

הלוגו של המועמדות.

בשנה הראשונה לכהונת דלנואה חשבנו שהנה עשינו קופה. אוטוטו אנחנו עושים אקזיט ופריס הופכת ללאס ווגאס. הוא יביא לנו לכאן את האולימפיאדה ואנחנו נשכיר את הדירות שלנו במחירים מופקעים לפריירים שיבואו לראות את המשחקים. לא רק ראש עיר סוציאליסט ראשון מאז ימי הקומונה הפריסאית, כלומר כ- 130 שנים, אלא גם אחד נהנתן אך סימפאטי ולא כזה עצבני שיעלה את העיר על בריקדות. בכל אופן לא מיד. דלנואה הבטיח לנו לילות לבנים מלאי תרבות, חוף ים לגדות הסיין בחודשי הקיץ, עיר ירוקה נוחה לאופניים, הבטיח וקיים. הוא כנראה גם הבטיח לכל מיני מקורבים שיקבלו את הפרוייקטים האלה של "עבודות בכביש" שהעיר הוצפה בהם כי אחרת קשה להסביר איך במשך שמונה שנים כל שנה פתחו מחדש אותו הכביש, שינו קצת את השוליים, סגרו ושנה אח"כ פתחו מחדש. סטטיסטית זיהום האוויר עלה בפריס מאז כל השינויים האלה וגם מספר תאונות הדרכים. דלנואה כנראה קרא מחקרים אחרים כי הוא עדיין שם ועדיין חופר בכבישים. אבל באותה שנה התהלכנו כשיכורים, הרי ידוע לכל שמשרת ראש עיריית פריס היא מקפצה ל"אליזה". פריס נראתה לנו כאוטופיה החדשה: הנה ראש עיר הומו חובב תרבות מופקד על שלומנו. זה רק עניין של חודשיים שלושה והיהודים יתחילו לאהוב את המוסלמים ולהיפך, הלבנים יפסיקו להאשים את השחורים בכל צרותיהם ולהיפך, ולהט"בים יוכלו לחיות בגלוי בכל רחבי צרפת ולא רק ברובע המארה שבפריס, והכי חשוב, נחיה שוב את רגעי האושר של המודיאל של 98 ונעלה שוב לשער הנצחון בשגאות שמחה ונקרא בקול גדול: "זידאן המלך". אבל אז. אבל אז לונדון זכתה במכרז וניפצה את החלומות האולימפיים של כולנו. את דלנואה בכלל ניסו לרצוח במהלך הלילה הלבן הראשון שאירגן. את נסיון ההתנקשות הוא עבר בשלום אבל את ההפסד ללונדון כלל וכלל לא. הוא השתולל, הפנה אצבע מאשימה כלפי כל העולם ונראה שלא התאושש עד היום. עובדה, אף אחד לא דיבר עליו יותר כעל נשיא פוטנציאלי. כנראה שאת זה הוא גם בכלל לא רצה.

חשבתי עליו אתמול כשהמראות מלונדון הגיעו אלי . חשבתי מה זה אומר להפסיד ככה בגדול וניסיתי להבין מדוע האש האולימפית כיבתה אותו. את כל זה שאלתי ואני אפילו לא מחבבת את האיש. משהו אני… שבע שנים אחרי ואני עדיין מצטערת בצערו. אחר-כך ליבי נצבט קצת יותר כאשר הבנתי שאילו המשחקים היו נפתחים אמש בפריס ולא בלונדון, הייתי ודאי נשברת.

דורית

פורסם בקטגוריה Dorit Shilo's countdown | תגובה אחת

ואקאנס

זהו! הקיץ הגיע, ואיך אני יודעת?  לא בזכות השמש הקופחת, הימים הארוכים, או היתושות המשופמות שאוכלות אותי חיה. פשוט מאוד, הצרפתים באים, ובאים כולם ביחד. ואני לא מדברת על הצרפתים של חוף פרישמן אלא על הצרפתים שלי, חברַי הטובים שחיים שם, ושאולי כדאי שאפסיק להתייחס אליהם כאל פצועים שהפקרתי בשטח. זהו התחיל להם הוואקאנס: ביוני חופשונת קטנה, ואח"כ ביולי-אוגוסט חופשה ארוכה –  בדרך כלל בספרד על חוף הים.

ראשון מגיע הנזיר ממרסיי, הדומיניקני יפה התואר שקונה לי ספרים באנגלית ושאוהב בכל ליבו לדבר על ישוע ולאכול אפרסקים.

"אני מגיע לירושלים עם ההורים, נו את יודעת, עלייה לרגל של קתולים. תראי, אני מניח שאת לא יותר מדי מבינה באתרי עלייה לרגל של נוצרים, אבל אולי יש לך רעיון לאן כדאי ללכת?"

עולים לרגל בנהר הירדן

"ללכת? ממש ללכת?"

"כן, ואולי תצטרפי".

"אממ, אני לא יודעת, אני לא כל כך בקטע של הורים", ויישרתי אליו מיד נקודותיים וחצי סוגריים.

"מאוד אשמח לראות אותך. יש לי כל כך הרבה מה לספר".

"מה למשל?"

"התחלתי ללמוד יוונית עתיקה".

"מה אתה אומר?" עניתי, וזייפתי התלהבות וירטואלית.

"הנה שוב את מעקמת את האף, אבל אני יודע למה, את חושבת לעצמך שהייתי כל כך גרוע בעברית מקראית, אז מה פתאום אני מתחיל עוד שפה עתיקה. אני רוצה לקרוא את הברית החדשה במקור".

"נחמד מאוד", עניתי בספקנות, כי זכרתי שכשתיכנן לקרוא הברית הישנה בעברית הוא התייאש ב- "ויהי ערב, יום שלישי".

"ואתה אוהב את זה?"

"מאוד", ענה, ומיד התווספו שלושה סימני קריאה ושני סמיילים שחתמו את שורת האימייל. ואז הוסיף: "את מבינה… את זוכרת שאמרת לי פעם שעם שפה זרה אנחנו מנהלים מערכת יחסים בדיוק כמו עם בני אדם? שיש אנשים שאנחנו מחבבים, יש כאלה שאנחנו לא סובלים, אבל יש כאלה, מעטים, שבהם אנחנו מתאהבים? אז בואי נגיד שליוונית עתיקה… אממ, איך לומר… יש עיניים יפות וחיוך משגע".

ישבתי מול מסך המחשב וחשבתי על כך שאילו לא חייתי שם כל כך הרבה זמן ודאי לא יוצא היה לי להתחבר עם נזירים דומיניקאנים מתוסבכים, ממוצא אירי, בעלי חיוך משגע משל עצמם. ובטח לא לשמוע אותם מקשקשים על דוֹגְמות וחיי קדושים תוך כדי שתיית בירה וקילוף אפרסקים. ואף-על-פי שאני מרגישה את חמש-עשרה השנים האלה יושבות כמשקולת על צווארי, ושלפעמים בלילות אני מתפללת לניתוח פלסטי לא מאוד פולשני שישחרר אותי מהעול הזה, הרי שבסך הכל אני אסירת תודה שאנשים כאלה, שקורנים מהם צבעים קצת אחרים, לא רק ניקרו על דרכי אלא גם התמקמו על אחד השבילים.

"ולא תגיעו לתל-אביב?"

"נשבע לך שחיפשתי, אבל לפי הברית הישנה וגוגל לא נראה שמשהו קדוש יצא מהעיר שלך".

ואצבעותי נעמדו על המקלדת. רק לרגע. ואחר-כך מיד טופפו: "אולי היא לא קדושה… אבל יש לה עיניים יפות, יפות. טפו טפו טפו.

חודש 13

דורית

ועוד על הנזיר שלי אפשר לקרוא כאן

פורסם בקטגוריה Dorit Shilo's countdown | 4 תגובות

אחת

נדמה לי שהסיפרה 1 היא מקום טוב להתחיל בו, היא גם מקום טוב לגמור. יש משהו כל כך שלם ב"אחד" שהוא לא מותיר בי שום חשק להמשיך לספור הלאה. והרי מאז ומעולם כולם נספרו בשניים: צמד סוסים, צמד יעלים, צמד שועלים, צמד צרצרים, כולם ניצלו מהמבול שניים שניים. ואני האחת יושבת בתיבה שלי שיצאה לדרכה בדיוק לפני שנה שלמה ובודדת, ועדיין בודקת אם קלו המים. פותחת הדלת, מחליקה את כף הרגל מהסנדל ובבוהן אחת בודקת את מפלס המים. "הקלו?" אני שואלת את עצמי. "בקטנה", אני עונה, "אבל הרבה הרבה יותר טוב".

והרי מאז ומעולם כולם נספרו בשניים.

שנה אחת חלפה. שנה שבה למדתי לדבר מחדש בשפה שאליה נולדתי, שנה אחת שבה למדתי לגעת ולחשוק בשפה שבה מעולם לא אהבתי, שנה אחת שבה צפיתי בחיי שטים ממבטחי חופי פריס אל קודקודו של האררט, ושום יונה שמחרבנת לי על המרפסת, עם או בלי עלה של זית, לא תשכנע אותי שעכשיו שֵקט.

בצרפת הייתי שניים. חולקת את השבוע בין שתי ערים שמפרידות ביניהן חמש מאות קילומטרים, חולקת את עבודת המחקר בין שני תחומים שמפרידות ביניהם אלפּיים שנים, חולקת את מיטתי עם הבעל שהפרידו בינינו מבטא, הברות ועיצורים, ואוחזת בכוח בנשמתי החצויה בין אירופה ללבנט ושומרת עליה שלא תפרח. אני זוכרת שחשבתי לעצמי שזו עבודה קשה לאישה אחת. בחיי. ושאולי כדאי באמת להפסיק להתרוצץ, ושאולי גם להפסיק עם הדואליות הזאת, וגם אולי הגיע באמת הזמן להסתפק באחד. כמו כולם. חשבתי – וקמתי ועזבתי.

"רק אחד את צריכה", אמרה לי כבר לפני שנים אורלי חברתי היפה והאהובה, האחת והיחידה. "רק אחד מספיק לך דורק'ה", אומרת לי אורלי גם היום. לאורלי יש משפטים מדוייקים כאלה שנוגעים בול בפואנטה וכמה שאני לא משתדלת קשה לי מאוד, כדבריה, לעָווז' אותה. "מה אחד אחותי?", צימצתי אליה את מבטי, "תביאי עוד עוגייה". ואורלי מחייכת אלי בסבלנות, בסבלנות אין קץ של חברה שחיכתה חמש-עשרה שנים שאחזור, וסלחה לי.

"כל פעם כשאני מתרגלת אליך מחדש את בורחת, שיגעת אותי".

"כבר שנה אני פה אורלי, שנה, ואני לא הולכת לשום מקום".

נדמה לי שהסיפרה 1 היא מקום טוב להתחיל בו מחדש, היא גם מקום טוב מאוד שבו אפשר פשוט להיות, אבל אולי היא לא כל כך מקום טוב לגמור- אני עדיין לא יודעת.  בקרוב יתווספו אל השנה הזאת עוד אחת, ושתיים, ושלוש… שלוש זה מספר יפה, עדיין לא ניסיתי.

יום +365

דורית

(מוקדש לרון)

פורסם בקטגוריה Dorit Shilo's countdown | 8 תגובות

סבתא, תראי

"סבתא תראי", אמר הילד באוטובוס, "סבתא תראי, לאישה הזאת יש המון נקודות על הפנים, יש לה המון נקודות על הפנים, סבתא תראי". וכל האוטובוס הפריסאי חייך, נעץ בי מבט זריז ומיד כבש אותו ברצפה. כי יש דברים שעושים בצרפת  ויש דברים שלא עושים, ומה שבייחוד לא עושים זה מְתַקשרים אחד עם השני באוטובוס. הילד הזה רק בן ארבע או חמש. יש לו זמן לגדול ולהפוך מנומס וצרפתי. יש לו זמן לגְבוה, להחליף את המעיל הסגול הבוהק במעיל שחור או חום חמור סבר, לעטוף את צווארו בצעיף צמר משובץ, ללמוד להביט בנקודה ערטילאית באוויר ולהפסיק להסתכל לאנשים בפרצוף. מה שבטוח לא ישתנה אצל הילד זו הבלורית השופעת. כאן גברים לא מסתפרים קצר, גם לא אלה שמקריחים.

הכיסא שעל התיקרה: בית קפה שהריהוט שלו מורכב מספסלי מטרו ישנים.

חזרתי לפריס עשרה חודשים אחרי שעזבתי אותה ואני מנסה בכל כוחי לעשות מעשי תיירים. להתבונן ביופי המרהיב הזה כאילו אין בכל קרן רחוב, בכל שיח גזום למשעי, בכל כניסה לתחנת מטרו, איזה זיכרון פרטי, אישי ואינטימי חקוק וטבוע לנצח. זיכרון המלחש אלי: "שלום לך, איפה היית? מה ככה הולכים? את בטוחה שאת זוכרת?" ואני, שבורכתי בזיכרון מברזל ובלב של מרשמלו, מדלגת בין המצבות כבין טיפות גשם עשויות קריסטל. רצה מפגישה לפגישה, מנשיקה על לחי אחת לנשיקה על השנייה, רצה להספיק להספיק להספיק – ובעצם להספיק מה? האם אפשר להסיר געגוע רק כי חוזרים שוב ושוב על אותה פעולה?

הלכתי לטייל במארֶה. לבד. הייתי צריכה לרגע להיות בפריס לבד. לטייל במארה זה משהו שעושים כשבאים לבקר אותך חברים. אני מעולם לא לקחתי את עצמי לשם. יש מסלול קבוע, יש חנויות קבועות, יש גנים קבועים ויש מוזיאון קרנבלֶה המקסים וגם זה של פיקאסו. התיישבתי ב"לה שז או פּלָפון" (בצרפתית: הכיסא שעל התקרה), בית קפה שהריהוט שלו מורכב מספסלי מטרו ישנים. אחת הסיבות שאני אוהבת ללכת לשם (מעבר לסיבה שמה שלא יהיה, יקרה או יתחולל, הוא תמיד יהיה שם, בית קפה ללא תאריך סגירה), בעצם הסיבה המרכזית שאני אוהבת ללכת לשם היא השירותים. בתוך תאים נאים המצופים כליל במתכת נקבעו עיניות, עשרות עיניות, וכאשר מציצים דרכן אפשר לראות בכל אחת ואחת מהן תמונות של פרות. פרות לבנות, פרות חומות, פרות שחורות. חמש דקות לוקח לי לשתות את הקפה ועוד עשרים להגיד שלום כל פעם מחדש לכל אחת ואחת מהפרות. לפני כמה שנים, לתקופה של כמה חודשים, בעל המקום החליף את התמונות של הפרות באלה של כָּלות… ובזמנו שאלתי את עצמי אם זה היה אקט מחאתי או שסתם רצה לרמוז לחברה שלו שלא בא לו להתחתן.

ישבתי בבית הקפה החביב, הוצאתי מחברת ועט, וכרגיל התחלתי לספור:

דברים ששכחתי:

  1. שמלצרים בפריס צריך ליירט כי אחרת הם פשוט לא ניגשים.
  2. שספרים זה לא סטימצקי! ושבארבע במאה, כאן זה בעצם ארבע בעשר, אפשר לקנות יופי של ארבע אשכוליות אדומות.
  3. כשמדליקים סיגריה ברחוב, כל שיכורי העיר נדבקים ומבקשים גם אחת.
  4. כשאומרים "בונז'ור" לא חייבים לחייך.
  5.  שגבינה מסריחה במיוחד כדאי לעדן בקצת חמאה.
  6. עד כמה חסרה לי הצרפתית.

דברים שזכרתי:

  1.  שרציתי לעזוב.
  2.  שאין בי חרטה.

עוד יומיים אני חוזרת הביתה.

דורית

פורסם בקטגוריה Dorit Shilo's countdown | 10 תגובות

הרדמה כללית

כשהייתי ילדה היו לי שלושה חלומות : לחלות בשחפת, לגור בחנות (לא משנה איזו, העיקר שתשקיף לרחוב), ולהצליח לישון. נגד שחפת חיסנו אותי, אהבת החנויות הפכה לחיבה לקומות קרקע, ולישון… טוב, לישון זה כבר סיפור בפני עצמו. אומַר רק זאת: על בחורה כמוני לא מאיימים בהרדמה כללית. אתה יכולים להזריק לי לווריד thiopental ואולי methohexital ולערבב קצת עם propofol – ואני צנצנת חרדל דיז'ון אם אני לא מתעוררת כמו פנתרה. לא אשקר ואומַר שזה לא גורם לי לשקוע בתרדמה עמוקה ובשכחה מתוקה שבמהלכן אפשר לחתוך בבשרי, לתפור את עורי או לבצע בי כל זמם אחר, אבל תכלס, אין עלי בחוסר שינה.

מורפיאוס ואיריס

"את רגישה למשהו?" שאל הרופא המרדים באסותא.

"לאנשים נודניקים ולדגדוגים".

"ולתרופות?" שאל, ולא חייך אלי ברוסית.

"לא", הרצנתי, מפשילה שרוולי לקראת המחט, מדמיינת את הדם יוצא לי מהווריד ואוזל לי מעור הפנים.

"קעקוע יפה", אמרה האחות, "מה זה, ורד?"

"לא, זאת חיפושית".

"באמת? לא רואים", אמר המרדים.

"את זה תגיד לפרנקי המחוֹרר מהאיסט וילג' בניו-יורק. טוב, היינו קצת שיכורים …"

"… ותגיד, למה כל כך קר בחדר הניתוח, אה? כי כולם פה רוסים?" הכנסתי לו בחזרה בעצבים.

"… אז מה, ככה נופלים לתרדמת? שוקעים? מה, לספור עד מאה?"

"את יכולה לנסות, נראה אותך מגיעה לשלוש", סוף סוף חייך אלי מורפיאוס.

וסליחה? ומי מכל הצוות הסטרילי הזה אחראי כאן על הפחדים? כמה זמן לוקח להרדים בחורה חיוורת עם תלתלים? ומה יקרה אם אקום ולא אצליח להירדם יותר לעולם? ומה יקרה אם אתעורר ואגלה שאני כבר לא כאן? ושנייה, מישהו זוכר מה אני עושה פה בכלל? כי לי אין מושג. על השחפת ויתרתי, שכרתי דירה בקומה ראשונה, אז לפחות שיעזרו לי כבר לישון!

את זה תגיד לפרנקי המחוֹרר מהאיסט וילג' בניו-יורק.

ואז פקחתי עיניים. וגיליתי שישנתי בסך-הכל שלוש שעות. הספקתי לשמוע "היא תישן כבר עד הבוקר", ולהבין שהשאירו אותי לבד, כלומר בלי הבְּלֶקְבֶּרי והמחשב הנייד. חצות באסותא, ערה בחצות, עפעפיים פקוחים, אישונים מורחבים ואינפוזיה קצת מתחת לחיפושית. זה הכל? זה כל מה שנותנים פה? שלוש שעות של שינה? וזה עוד אמור להיות בית חולים מודרני ומתקדם. ומה אני אמורה לעשות עכשיו, ועוד בלי טלפון? הרי כאשר שואלים אותי מה אקח לאי בודד אני עונה תמיד: חיבור מהיר לאינטרנט; וזה שבוקע מהמוניטור של אסותא – איך לומר? – דיגידם דיגידם, זריז הוא לא.

אבל מה שכן היה למוניטור של אסותא, זה רדיו…   והנה אני, מבודדת, מרותקת למיטה וערה מִתמיד ונזכרת שהרדמה כללית או לא, היום יום שני ועכשיו חצות, השעה שבה דורי מנור, שלומציון קינן וציפורי הלילה המתפייטות שלהם משדרים בגלי צה"ל. שעתיים שידר חברי האהוב, ריאיין, שוחח, הקריא שירה, ובהפתעה הקדיש לי בשידור חי שיר של ברסאנס Les Ricochets. שיר של גשרים, שיר של פריס, שיר שלנו.

אחר-כך נרדמתי.

ציפורי לילה מתפייטות "בין שיר לפזמון" (באופן חד-פעמי רק דורי בלי שלומציון) ולקראת סוף התוכנית Les Ricochets של בראסנס הנפלא.

פורסם בקטגוריה Dorit Shilo's countdown | 4 תגובות

חולם חסר

יש לי חבר מתולתל שקוראים לו עמר, "שזה עומר, רק עם חולם חסר", הוא הסביר לי כשהכרנו, ואני חשבתי שזה לא פשוט להסתובב עם שם שחסר בו משהו. "באתי מהצפון", הוא אמר. – " גם אני מהצפון", התוודיתי, מעלה באוב את נהר הירקון, גבולה הצפוני של הממלכה שממנה אני באה, "אבל אל תגלה לאף אחד".

- "פעמיים סיידר חם עם יין", הוא מזמין, "וגם וופל בלגי אבל שיהיה עם קצפת, עם סירופ, עם גלידה, ושיהיה חם".

–  "יש לי שאלה עומר"…

–   "עמר", הוא מתקן אותי.

–    "סליחה… רק רציתי לדעת… איך זה לבוא ממקום שיש בו רק רחוב אחד?"

–    "את מבינה", הוא עונה, מסתכל סביבו ומבטו נדלק. "אצלי, כשאתה הולך ברחוב ופוגש מישהו שאתה לא מכיר, בא לך לגשת אליו ולשאול אותו: תגיד לי מה אתה עושה פה? וגם להסביר לו שהוא בכלל לא מהסיפור הזה… ועכשיו תאמרי לי את, בא לך עוגה?"

–  אם בא לי עוגה? אם בא לי עוגה? ואם בא לי, זה עוזר לי? זה אומר שמותר?

–   "פעמיים סיידר חם עם יין", הוא מזמין, "וגם וופל בלגי, אבל שיהיה עם קצפת, עם סירופ, עם גלידה, ושיהיה חם".

– ככה? ככה מזמינים מתיקות? בכזאת קלות, ללא עכבות?

– "מה לא בסדר"? הוא שאל אותי, והרגשתי שכמה שלא אנסה, לעולם לא אוכל להיכנס לסיפור שלו.

-הכל בסדר, פשוט מאז שהתחלתי לספור קלוריות, שזה בגיל שמונה בערך, לא אכלתי וופל בלגי…

ולעמר חסֵר החולם, אבל לא החלום. עיניו נוצצות מול הסיידר והזרקת הסוכר החמימה. הוא מביט בי בנועם – או שמא בנעם –  ושואל: -"נו, ביס?"

-"ביס לא יקח אותי לשום מקום וגם לא יחזיר, מקסימום יצבוט לי בלב וישאיר אותי מתוסכלת".

ועמר מביט בי ומחייך: -"את יכולה לנגוס פעמיים".

אני חושבת שכדאי לך להמיר את החולם חסר בקמץ קטן, העברתי נושא באלגנטיות בתוך ראשי . זו תנועה הרבה יותר קומפקטית ומאוד מסתורית, כי אף אחד לא יודע באמת איך צריך לבטא אותה ולְמה היא בכלל משמשת. בכלל, נדמה לי שקמץ קטן זו תוספת מצויינת לחיים, הוספתי ביני לבין עצמי, מביטה בניצוץ שהופיע בעיניו ובקצפת המהולה בסירופ החם של שפתיו. אתה מבין, אחרי קמץ קטן לעולם יבואו שווא נח או דגש חזק, אלמנטים איתנים ויציבים שאפשר לסמוך עליהם שיסגרו את ההברה כמו שצריך. תמיד טוב שיש בסביבה מישהו שיודע לסגור עניינים כמו שצריך. מישהו שיודע מאין הוא בא ולא מפחד להזמין בבית קפה וופל בלגי.

"תגידי, את בסדר? את נראית חיוורת".

"בסדר גמור, אני נוסעת לפריס בפסח".

"צק צק צק, לא טוב, לא טוב", הוא ציקצק. "את לא נפרדת, לא שמה את העיר הזאת מאחוריך. רק חזרת לארץ, מה קפץ עליך?"

"תמיד חוזרים הביתה לחגים, לא? … אבל אתה צודק, באמת כדאי שאפרד … ואולי כדאי שאתחיל עכשיו, בזה הרגע, בביס."

ועמר הגיש לי מזלג, כף, וסכין. "הנה", הוא אמר, "ואם ממש בא לך לספור משהו במקום קלוריות או ימים אני מציע ללכת על הנמשים."

פורסם בקטגוריה Dorit Shilo's countdown | 11 תגובות

הווטרינרים

שאלת המחץ של חצי השנה האחרונה: "מה חזרת? למה?".

חמש-עשרה שנה שאלו אותי "למה נסעת? את לא מתגעגעת?" ופתאום "למה חזרת".

מה לענות? למה בכלל צריך לענות? כהרגלי בקודש, כשאני לא יודעת מה לענות, אני ממציאה. מכינה לכל שואל תשובה בהתאם לגיל, למין, לגובה, וכמובן לפי החשק שלי לפרובוקציה באותו רגע: חזרתי כי נמאס לי מהקור, כי נמאס לי מהעבודה, כי נמאס לי מהבעל, כי נמאס לי מהבאגטים, כי נמאס לי מהמדרגות של המטרו, כי נמאס לי מעצמי, כי כשזה נגמר… זה נגמר.

כלב הקממבר שלי חוטף התקף חרדה מהצב יריחו

– מה נגמר?

– זה! זה נגמר….

– נו? אז נגמר? ובשביל זה עוזבים הכל? מה, את לא חושבת שלנו לא נגמר מזמן? סוחבים בשקט! כמו כולם…

טוב, אז תשכחו משם. חזרתי כי כאן אפשר להתיישב על ספסל רחוב באמצע הלילה, כי אפשר להציק למלצרים בלי לפחד שיכעסו עליך, כי כאן קוראים לי דורית ולא מאדאם, או גרוע מכך מדמואזל, וכי הווטרינרים שמטפלים בכלב שלי מסמסים לי בשתיים לפנות בוקר לשאול לשלומו. נשבעת, סמס מווטרינר באמצע הלילה, שקורא לי דורית ולא מאדאם, ולעצמו בשמו הפרטי ומציע לי לפתור את בעיות החרדה של כלבי בכך וכך טיפולים, תרסיסים ומשמושים הומאופטיים…. הווטרינר בפריס אמר לי : "בעיטה בטוסיק – זה מה שהכלב שלך צריך. בעיטה אחת הגונה והכל עובר לו". בעטתי, בעדינות, והכלב בעט בי בחזרה ונבח עלי בעצבים. הסתכלנו זה בזה בעיניים וידענו שהוא לא יהיה פחות חרד ואני לא יותר רגועה, אבל לא תיארנו לעצמנו שיקומו הווטרינרים שיסמסו לנו בהבנה באישון לילה. תענוג.

 אלא מה? באותה הקליניקה, ווטרינרית אחרת שבדקה את אפּו הנפוח של כלבי, מצאה שיש לו דלקת בפרוסטטה. "שבועיים אנטיביוטיקה וסירוס", פסקה. מה פתאום פרוסטטה? זה האף שלו שנפוח… בחיי שניבה, חברתי היקרה, צודקת: "וטרינרים זה כמו מוסכניקים. אתה אף פעם לא יודע עם מה תצא". חטפתי את התרופה וברחתי משם… עד דלקת הפרוסטטה הבאה. "הנה החמודי שלך, אמרה לי הווטרינרית אחרי הניתוח, "כמו חדש. איך שראיתי את זוג הדברים האלה מתנדנדים לו בין הרגליים ידעתי שהם חייבים ללכת". "אממ", המהמתי והבטתי בכלב הקממבר שלי והבטחתי לו שבפעם הבאה נלך לווטרינרים פחות טובים שימצאו לו פחות מחלות.

 עם הזנב בין הרגליים חזרתי ללונה פארק החיות הזה שפתוח עשרים וארבע שעות, אחרי שחתול יפואי ערס במיוחד נשך את הכלב שלי בצוואר.

– "מה זה, כלב פריסאי?" השתאה כל הצוות שסובב סביב השעון, "נו בטח שחתול נשך אותו, הוא אירופאי."

– "ותגידי, הוא לא מתבאס לחזור?"

לפעמים בלילות קצת קשה לו, אבל בבקרים הוא שוכח מהכל.

פורסם בקטגוריה Dorit Shilo's countdown | 15 תגובות

סטטיסטיקה

אף אחד לא יודע איפה אני גרה, כלומר חוץ ממי שאני רוצה שיידע. במשרד הפנים ובבנק אני רשומה בכתובתה של אימי בצפון העיר, בבזק חושבים שאני גרה במודיעין אצל אחותי. סַפק האינטרנט שלי בטוח שאני גרה אצל חבר בגבעתיים, ועיתונים שאני כותבת בעבורם שולחים לי צ'קים למשרד. כל השאר משערים שאני עדיין בפריס. זהו. רק הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה ששלחה את נציגיה בערב סערה קר וגשום לדפוק לי על הדלת יודעת איפה אני גרה ואפילו איך קוראים לי.

ארבע יונים שמטילות ביצים ומלשלשות על המרפסת

"שלום אנחנו מהלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, את יכולה לפתוח את הדלת?"

"אני לא שומעת, הכלב נובח" שלחתי זעקה לעבר הדלת, עטופה במגבת ורועדת מקור.

" גברת אם הכלב שלך יפסיק לנבוח תשמעי אותנו " רטנו אנשי הסטטיסטיקה, "תפתחי את הדלת".

"למה?" הקשו שיני הנוקשות.

"כי אנחנו כאן, שלחו אותנו מהלשכה".

"אני מבינה שאתם כאן, מה שאני לא מבינה זה למה אני צריכה לפתוח," עליתי על טורים והרגשתי את הדם והנמשים עולים לי לראש.

"תפתחי ותביני".

"אני לא יכולה".

"למה?"

"מה למה? מי אתם בכלל" הדקתי את המגבת ורצתי לתפוס את הכלב שהחליק על השלוליות סביב כפות רגלי.

"אנחנו מהלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, באנו לספור אותך".

לספור אותי? לספור אותי? מה מישהו רוצה לספור אותי ועוד ממרחק של פחות ממטר? מישהו חוץ ממני בכלל סופר במדינה הזאת? אולי הם קוראים את הבלוג שלי ובאו לספור יחד איתי? התרגשתי לרגע קט ואחר-כך התביישתי כשהבנתי שזו מחשבה אידיוטית.

"טוב תנו לי עשר דקות" הפטרתי ובליבי קיוויתי שיילכו.

לא הלכו. אבל אחרי חצי שעה, לבושה, מסורקת ולא חייכנית, הסברתי להם שאני לא מסוגלת לספור איתם הערב כי יש לי אורחים עוד מעט, כי אני עייפה, כי אני צרודה, כי אני מבולבלת וכי אני לא מבינה איך זה שדווקא הם יודעים איפה אני גרה.

"טלפתיה" ענו ביובש והבטיחו שיחזרו, שיתקשרו, שיכתבו.

ואכן חזרו והשאירו פתק על הדלת. גם התקשרו ומיד ניתקתי. והיום בערב שכנתי החמודה נכנסה אלי ואמרה: יש לך מכתב".

מי שאינו מוסר את המידע הנדרש עובר עבירה פלילית לפי סעיפים 21 ו22 לפקודה

"מכתב אלי? תמהתי, אבל אף אחד לא יודע שאני גרה כאן, איפה מצאת אותו?".

"בתיבת הדואר"?

"מה, יש לנו תיבת דואר"?

"כן, הנה זה מהלשכה המרכזית לסטטיסטיקה".

מכתב לבן, אפילו עם בול, ובו טפסים הדורשים ממני לספור : "מי שאינו מוסר את המידע הנדרש עובר עבירה פלילית לפי סעיפים 21 ו22 לפקודה".

  1. כמה חדרים בבית כולל חצאי חדרים? – אין חדרים, גם לא חצאים, אבל יש ארבעה קירות מבפנים ואני מהלכת מאחד לשני, מצמידה להם רהיטים וקישוטים נוצצים. אלו ארבעה קירות שיש להם רק פְּנים.
  2. כמה אנשים גרים בדירה שזאת כתובתם הקבועה בארץ? – יש אני, הכלב שלי, הקרציה המזוקנת שקופצת לו מאוזן ימין לשמאל ואין לי לב למחוץ אותה, ארבע יונים שמטילות ביצים ומלשלשות על המרפסת…. אבל אף אחד מאיתנו לא קבוע. לא בארץ ולא בחו"ל.
  3. איפה את לנה רוב ימות השבוע? – פה, פה. לא נשארת לישון אצל אף אחד, נשבעת, חוץ מאשר אצל אמא שלי כשבא לי להתפנק.
  4. מצב משפחתי? – עדיין נשואה, אבל חיה בנפרד, אומרת שאני גרושה, אבל מרגישה כמו אלמנה, ובמשרד הפנים רשומה כרווקה.
  5. כמה חודשים שוהה ברציפות מתאריך כניסה אחרון לארץ? – היום שישה. שישה חודשים. בדיוק היום, לפני שישה חודשים, נכנסתי בסערה ותודה שהזכרתם לי, כמעט ושכחתי … לספור.

ז'אק דיטרון סופר ושר: שישה מיליון סינים ואני ואני ואני…

Jacques Dutronc : Et moi, et moi, et moi

 

פורסם בקטגוריה Dorit Shilo's countdown | 7 תגובות