יום הולדת חמש מגיע עוד יומיים. חמש שנים שחזרתי לפה. אם חושבים על חמש-עשרה השנים שחייתי בפריס, אז הנה הורידו לי שליש על התנהגות טובה. והו הו הו איך שהייתי טובה: מילה רעה לא אמרתי, כל קיטור סייגתי, אף חשבונית לא העלמתי. אני נצמדת לזיכרון המעומעם שרציתי לחזור לכאן ומעבירה איתו את רוב היום, את רוב כל הימים. בוקר בוקר, יד ביד, אנחנו קמים, מתקלחים, מכינים קפה ויוצאים לעבודה. "אין בי חרטה" כתבתי לפני ארבע שנים בפוסט האהוב עלי, פוסט שעוד ניכרות בו שאריות השייכות. שייכות שאני כבר לא מזהה, שייכות שלא הוחלפה באחרת. זכרונות, לעומת זאת, כבר יש לי חדשים והם תופסים את השורות הראשונות של האולם בלי לתת דין וחשבון , ומסתירים לזכרונות הישנים את המסך.
חמש שנים שבהן הכרתי אתכם, אנשים עלומים עם חיים מקבילים לעולם ששם, ושמתנהל לגמרי אחרת ועוד בצרפתית. לא הוזמנתי לחתונות שלכם, לא ראיתי את ילדיכם גדלים, לא קראתי את הספרים שכתבתם וגם לא את השירים. קיבלתי אתכם לתוך חיי ככה מוכנים, מוצרים מוגמרים. כמו משלוח ממסעדה יוקרתית של מנה נהדרת, אבל שאין לך מושג ממה היא עשויה ומי הכין אותה. ונדמה לי שרק לכם חיכיתי, מגלה אתכם אחד אחד כמו פרקים ברומן בהמשכים של דיומא, צופה בכם יוצרים את חיי מחדש ומכסים בעדינות, אך בנחישות, את הבור בן החמש-עשרה, ואת דפי האמצע של ה-feuilleton littéraire שהשארתי שם.
רומן בהמשכים של דיומא
בלילות שבהם אני לא ישנה אני חושבת על הדירה עם רצפת העץ החורקת והאח בכל חדר שהמרתי בדירה עם שפריץ על הקירות, בבניין חרב, בשכונה קשת יום. על הכלב עם השיק שבא אתי משם ובינתיים הזדקן והתעוור, אבל את החתול החצוף שאספנו מהזבל ושלא בא לו טוב, הוא רואה בלי למצמץ. על ההדר והתהילה של עיר שככל שהיא יפה כך היא יודעת גם להכאיב. על הבדידות שבהגירה, על הבדידות שבחזרה, ועל הבדידות שברווח שבין השתיים. בלילות שבהם אני לא ישנה אני מתגעגת לעץ שבחצר, לשמיים שבחלון, למים שזורמים מתחת לגשר. אבל בעיקר אני מתגעגת לימים שבהם לא התגעגעתי לשום דבר. שהכל היה הווה אחד ארוך ומתמשך, שהייתי אשה בלי עבר ובלי מטען עודף. בלילות שבהם אני כן ישנה, אני מחבקת את האהוב שלצידי, מברכת את אלה שחיכו לי שאשוב, מגביהה את הכריות לכדי מגדל, מניחה את ראשי ונחה.
חמש שנים. ויש אהבה, ואין נחמה, ומה שהיה הוא שיהיה, ומה שנעשה הוא שיעשה, ובסך-הכל לא חסר פה שמש.
דורית
האתר של דורית שילה 
יפה ועצוב, והותיר אותי עם פחות נחמה ממה שקיוויתי.
ג'ורג'יו ג'ורג'יו, בוא נחזור אל צוהר חדרך הפונה אל הלוכסמבורג ונשקיף אל האייפל.
הווה אחד ארוך ומתמשך, בלי עבר ובלי מטען עודף, ובלי געגועים. כה יפה, חכם ומדוייק.
איתי יקר מאוד, כשתעבור בחלק הזה של העולם, צלצל אלי, אשמח נפגיש בין ההווהים שלנו.
רגע הצטלבות, ופתאום, נפתח עולם שלם, שהוא את. הדלת פתוחה לרווחה ואני נכנסת בזהירות, נעה קדימה אחורה בזמן, איזו נדיבות שיש כאן.
ציר הזמן, מתכווץ ונמתח חליפות. לרגע, מתבוננת במרחב כולו, וברגע אחר, מתמקדת בנקודה אחת, זו הממגנטת אותי אליה, ריח, צבע, מקום, תחושה, עולם מלא , פיסת חיים של אישה אחרת, שאינני מכירה, ופתאום היא הופכת קצת לשלי, מראה כזו או אחרת לכל מה שהיה יכול להיות שלי, או אני. בכתיבה שלך יש משהו כל כך נדיב, את זה כבר אמרתי?
את כותבת את הנשמה הגדולה שלך כל כך יפה